יוזמת המדינה החופשית (FSP)

"אתם מאמינים שאנשים בוגרים רשאים לקבל החלטות בנוגע לחייהם? רוצים לחיות במקום שבו מתייחסים אל אנשים בגירים כאל מבוגרים? מקום בו אנשים לוקחים אחריות על פעולותיהם, חייהם וקשריהם עם אנשים אחרים? היכן שהקהילה אמיתית ווולנטרית? היכן שמכבדים את זכויותייכם במלואן, בתנאי שאתם מכבדים את זכויתיהם של אחרים?

אם עניתם "כן" אז ליוזמת המדינה החופשית (FSP) יש הצעה בשבילכם"

דורבנים הם חמודים ולא אגרסיביים - אבל אתה לא רוצה להתעסק איתם!

דורבנים הם חמודים ולא אגרסיביים – אבל אתה לא רוצה להתעסק איתם!

במילים אלו נפתח האודות באתר הרשמי המספר על הFSP) Free State Project). יוזמת המדינה החופשית שמה לעצמה למטרה לעודד הגירה של 20 אלף ליבראלים לניו-המפשייר. הפרוייקט מחפש אנשים חברותיים, עובדים וסבלניים מכל מין, מקום ומוצא, שמאמינים שהתפקיד המקסימאלי של המדינה הוא להגן על זכויותיהם של אנשים, ולא צריכה להתערב בכל דבר אחר, או לספק לאף אדם אחר דבר.

הצטרפות לפרוייקט כרוכה בחתימה שכל משמעותה הצהרה, שבחמש השנים לאחר שיושגו 20 אלף החתימות, יעבור החותם לניו-המפשייר.

"אני מצהיר על כוונתי הכנה לעבור למדינת ניו-המפשייר. כשאעבור לשם, אעשה כל מאמץ לקיים חברה בה התפקיד המקסימאלי של הממשלה הוא שמירה על חייהם, חירותם וזכויות הקניין של אזרחיה".

הפרוייקט לא מתיימר להשפיע על הפוליטיקה הפמנימית בניו-המפשייר באמצעות תמיכה במועמד זה או אחר, הוא רק מתיימר לאסוף פעילים ליבראלים ולעודד את הגירתם אליה. הפעולות של הפעילים בתוך המדינה כבר תלויות בהם.

הקמת הפרוייקט

מייסד הפרוייקט פרופ' ג'נסון סורנס

מייסד הפרוייקט פרופ' ג'נסון סורנס

ב2001 פתח פרופ' ג'נסון סורנס מאמר בהכרזה הדרמטית: פעילים ליבראלים צריכים להיווכח באמת הקודרת – שום דבר לא עובד.

בהמשך אותו מאמר הוא מזהה כי הפוליטיקה הפדראלית של ארה"ב לא מאפשרת כלל השפעה של חסידי חופש אמיתיים, שכן מספרם קטן מדי. הפיתרון שהוא מציע הוא "התבדלות".

הוא מציע במאמר זה מעבר של חסידי חופש למדינות בהן המס הנמוך. במקור הוא גם דיבר על השתלטות דמוקרטית כלילה על השלטון שלהם, וקריאה ליציאתם מהברית הפדראלית. רעיון זה נשכח מאז.

בסוף המאמר כותב סורנס שזה מרגש עבורו שיכול להיות שאנו נחווה חירות אמיתית עוד בחיינו.

ב2003 נערכו בחירות בנוגע לשאלה באיזו מדינה בוחרים בכדי להפוך למדינה החופשית הראשונה – וניו-המפשייר נבחרה.

שלל סיבות לעבור לניו-המפשייר

ניו-המפשייר לא נבחרה במקרה, היא נמצאה מדינה מאוד חופשית מבחינה כלכלית מלכתחילה.

אין בה מס הכנסה ומע"מ! המס בה הכי נמוך ביחס לגובה הכנסה בארה"ב, היא נוחה מאוד לעסקים קטנים ויזמים, ההכנסה החציונית בה לדולר היא מעל ל62 אלף דולר לשנה (לשם השוואה, זה בתרגום לשקלים זה יוצא יותר מ15,000 ש"ח לחודש), יש שימוש במטבעות אלטרנטיביים במדינה על בסיס כסף וזהב, ויש בה אבטלה של 5.7% בלבד.

בחוקה של ניו-המפשייר מעוגנת הזכות למהפכה, ויש בה את הייצוג הטוב ביותר ביחס לאוכלוסיה 400 חברי מועצה על 1.3 מיליון איש.

מחוזות הבחירה קטנים ונוחים וכוללים בערך 3300 אנשים. יש בה גם מסורת של שלטון של מועצת תושבים של ערים, לפיה תושבי הערים שותפים בהחלטות התקציב העירוניות באופן ישיר.

התנאים האלה הופכים את ניו-המפשייר למדינה האידאלית להפוך לאוטופיה ליבראלית.

התקדמויות הפרוייקט

הפרוייקט מתקדם וצובר תאוצה. ניתן לראות זאת במספרים ובפעילויות.

מספר החותמים העולה בהדרגתיות, ובמספר התומכים התוך-מדיניים שעלה משמעותית בשנה האחרונה.

גרף חותמים

מספר החותמים שהצהירו שיעברו כשהפרוייקט יגיע ליעד.

כבר רבים עברו והחלו בפעילותם במדינה עצמה.

מפורסמים רבים בחרו לתמוך בפרוייקט ביניהם רון פול, לו רוקוול, פן ג'ילט ואנדריו נפוליטאנו.

הפרוייקט לא מתיימר לקבוע מלמעלה מה יעשו הפעילים לאחר הגעתם לניו-המפשייר. אולם הוא מרכז שני חוגים בכל זאת.

הוא מאגד ועידות שנתיות, כדי להציג התקדמויות, ועידות אלו מושכות דוברים רבים ביניהם מועמדים לנשיאות.

תומכים בפרוייקט מתוך המדינה וחותמים שכבר עברו לתוך המדינה

תומכים בפרוייקט מתוך המדינה וחותמים שכבר עברו לתוך המדינה

פסטיבל פרוקפיסט – פסטיבל של שבוע בקיץ בניו-המפשייר, המושך תומכי ליבראליזם מהעולם כולו.

חשוב לציין כי הוקמה הברית הליבראלית בניו המפשייר, כגוף פנימי שמקדם מועמדים ליבראלים במועצה, ארגוני צדקה אזרחיים, ומעורבות אזרחים בממשל.

ב2005 לא היו במועצה תומכי מדינה חופשית. ב2011 יש כבר 12 תומכי מדינה חופשית.

חלק מהיופי בפרוייקט הזה בעיני, הוא השקט ואי-התוקפנות שבו.

בניגוד לנסיון לשנות מבפנים מדינות, הכרוך במאבק שוטף באנשים בעלי תפיסה שונה של המדינה – ההגירה והחתימה על השתתפות בפרוייקט הם צעדים שקטים ופשוטים. לא צריך להיות פעיל רציני כדי לבצעם, ולא צריך לנסות לשכנע אף אחד אחר. נדרש רק להגר ולהשפיע.

קיפוד

נכון להיום יש 15,656 חתימות. כשיגיעו ל20,000 תתחיל ההגירה הרצינית – כאשר ב5 שנים שלאחר החתימה יעברו בהדרגה 20 אלף תומכי חופש.

אז מי בא לניו-המפשייר?

*****

אני שמח לחזור לכתוב ולהחזיר את הבלוג לחיים.

תודה לאיליה קוחנובסקי, שריכז לי חומרים והציע לי לכתוב על הנושא. אם יש נושא שמעניין אתכם ויש לכם מידע בסיסי עליו שתרצו שארכז – אתם מוזמנים לפנות אלי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שוויץ – פוליטאה 2.0

הקדמה: האחרונה בסדרת המדינות (לפחות לתקופה הקרובה) שארצה לסקר, היא שווייץ. מדינה מובילה עולמית בכלכלתה וידועה במדיניות רווחה משגשגת.

שווייץ ממוקמת חמישית בעולם במדד החופש הכלכלי, אך מעל לרבע מהתמ"ג בה מגיע לרווחה.

שווייץ מדינה ייחודית מאוד בשיטתה הפוליטית, ולטענתי יש לכך חשיבות רבה גם לכלכלתה.

על כן אסקור בפוסט את המערכת הפוליטית בשווייץ – ובפרט את חלוקתה לקאנטונים וקהילות, ואת בחירתה במשאלי עם כמנגנון לעיצוב מדיניות – ואסביר בקצרה איך מושפעת מכך הזירה הכלכלית.

*****

מדד החופש הכלכלי:

במדד החופש הכלכלי שווייץ ממוקמת החמישית בעולם – מה שמדרג אותה 46 מקומות מעל ישראל. (הסבר על המדד – כאן).

הפערים מתבטאים בעיקר בחופש משחיתות (מדד הבודק כמה שחיתות פוליטית ישנו במדינה),בזכויות קניין (כאשר המדד משווה בין רמות גבוהות של זכויות קניין – מדובר דה-פקטו על מדד ליעילות משפטית), חופש בשוק העבודה (לשכור ולפטר עובדים, ולקבוע תנאי העסקה שונים), וחופש פיננסי (החופש של בנקים ומוסדות פיננסים להתנהל ללא התערבות).

שווייץ ישראל חופש פיננסי

לא אנסה לנתח את היעילות המשפטית הרבה בקרב השוויצרים, או את היעדר השחיתות הפוליטית אצלם (קורא דעתן רשאי לייחס את זה לתרבותם ה"גרמנית" משהו).

בשווייץ אין חוק שכר מינימום. המצב שם דומה לזה בדנמרק – בו מיקוח וולנטרי בין איגודי עובדים למעסיקים קובע את השכר (ממליץ לקרוא עוד על זכויות עובדים כאן). השוויצרים ידועים בבנקאותם החופשית ובחופש הפיננסי במדינה שלהם.

חלוקה לקאנטונים

שווייץ מחולקת ל26 קנטונים, ובכל קנטון שלטון ייחודי. כעת יש להבין שבתוך הקנטונים עצמם יש חלוקה פנימית. כל קנטון מחולק בתוך עצמו לקומונות (Communes). כל השוויצרים הינם קודם כל אזרחים של הקומונה. כך גם כשתושב זר רוצה לקבל אזרחות עליו לפנות קודם כל לקומונה בה הוא חי.

ישנן נכון ל2011, יש בשווייץ 2,551 קומונות (רשויות מוניציפליות) שונות זו מזו בשטח ובגודל אוכלוסיה. רוב הקומונית מכילות פחות מאלף איש, ומעטות מאוד הקומונות המכילות מעל לעשרת אלפים. כמו לקנטונים, גם לקומונות יש ממשלות משלהן ואוטונומיה בקבלת החלטות(I). הן נושאות באחריות לחינוך, ביטחון, רווחה ותחבורה, רישומים של לידה, מוות ונישואין. בנוסף הן אלה שגובות את המס המוניציפלי, המס הקנטוני, והמס הפדרלי.

political_map_swiss_cantons

על מנת לקבל אזרחות, על אדם לקבל קודם כל אישור מהקומונה והקנטון.

ב90% מהקומונות האזרחים מתאספים אחת לשנה בה הם משתתפים בהצבעות הנוגעות לנושאים חשובים. אולם בקומונות גדולות פרקטיקה זו לא אפשרית, והחלטות משמעותיות נשארות בידיהם של נבחרי הציבור. חשוב לציין כי אפילו בקומונות הגדולות כל האזרחים מצביעים על נושאים כמו תקציב, פשוט דרך שליחת פתק בדואר ולא דרך אסיפה.

האזרח השיווצרי, עם כך, טרוד לא פחות בהחלטות שנעשות בקנטון שלו ובקומונה שלו, ולאו דווקא מודאג בנוגע להחלטות של הממשל הריכוזי.

התקציב הפדראלי של שוויץ ב2010 היווה 11% מהתמ"ג שלה. איך ניתן ליישב עובדה זו, עם העובדה שמעל ל25% מהתמ"ג בשוויץ מושקע ברווחה? התשובה פשוטה – מסי קנטונים ומסי קומונות. באותה שנה המס הכולל בשוויץ (TTR) היה 30.1%. כלומר, בערך 20% מהתמ"ג השוויצרי, ושני שליש מהמסים – מנוהלים על ידי הקנטונים והקומונות.

עם מוסיפים לכך את העובדה שהצבא השוויצרי ממומן על ידי הממשל הפדראלי השוויצרי, ניתן להסיק כי רוב מערכת הרווחה השוויצרית מנוהלת ברמת הקנטון והקומנה, ולא ברמה הפדראלית.

מס החברות הפדראלי בשוויץ עומד על 8.5%, אך הקנטונים והקומונות יכולים להוסיף על מס זה עוד מיסוי משלהם.  המס הנמוך והאחיד (בניגוד למיסוי החברות בישראל) מושך חברות בינלאומיות לעשות עסקים בשוויץ. אחוז המס שונה משמעותית בין קנטונים וקומונות שונות – בערים מסוימות המס יכול להיות סביב ה12% ומטה, ובערים אחרות הוא יכול לעבור את ה30%.

למרות שיותר ויותר קומונות מתאחדות, לא אחת התאחדויות אלה נתקלות בהתנגדות. ההתנגדות מגיעה מצד קומונות בעלות מס נמוך יותר. קומונות אלה בדרך כלל עשירות יותר, שכן הן מושכות אליהן אנשים המרוויחים שכר גבוה, ומעדיפות לכן שלא להתאחד עם שכניהן.

דרך המיסוי וניהול התקציב הייחודית מקנה לאזרחים יכולת להשפיע באופן הרבה יותר ישיר על מערכת הרווחה המונהגת אצלם, על גובה המס, וסוגיות משמעותיות אחרות.

משאלי עם

שוויץ ידועה גם במשאלי העם הרבים שהיא עורכת.

משאלי העם בשוויץ מהווים נדבך חשוב לדמוקרטיה בה וייחודיים לה. היוזמה האפשרית הקיימת בשווייץ מאפשרת לכל קבוצה של אזרחים שהשיגה 100,000 להעלות משאל עם. משאל הנוגע לחוק חייב להתבסס על חוק של מחוקק קיים, אזרחים אינם יכולים ליזום חקיקה בשל עצמם. משאל עם הנועד לשנות את החוקה, עם זאת, יכול לבוא מתוך יזמה פופולארית.

משאלי העם בשווייץ מתנהלים בשלוש רמות שונות – ברמה המוניציפלית, ברמת הקנטון, וברמה הכלל מדינית. בעוד משאלי עם ברמה המוניציפלית עוסקים בנושאים מאוד מקומיים, משאלי עם ברמה הכלל מדינית עוסקים בנושאים משמעותיים מאוד לגורלה של שוויץ, לדוגמה ויתור על כוח גרעיני, הגבלת הגירה, צמצום שעות עבודה והצטרפות לאו"ם. לא מזמן לדוגמא, קבעו תושבי שוויץ ברוב של 79% כי עריקות מהצבא איננה עילה לקבלת מעמד פליט בשוויץ.

השיעור הממוצע של מצביעים למשאלי עם הוא 49.2% נכון ל2011. יוזמות אזרחיות יכולות לפעמים לקבל שיעור נמוך בהרבה – של 30% לערך, אך כאשר עוסקים בנושא משמעותי שיעור ההצבעות עולה בהתאם מעל ל60% בנושאים כמו ביטול הצבא השוויצרי או הצטרפות לאיחוד האירופי.

משאלי העם ברמה המקומית פותרים בעיות רבות מבלי כל צורך בהפגנות. סוגיות כמו פתיחת קניון על מקום בו יש פארק טבע, או שיפוצים שלא שווים את הטרחה ומפריעים לתושבים לא מצריכים מהתושבים הפגנות, אלא פשוט אסיפת מספיק קולות לקיום משאל עם בנושא.

באופן מפתיע מתברר כי העם השוויצרי מקבל גם החלטות לא פופולאריות במשאלי עם.

בשנה האחרונה עלו שני משאלי עם בנושאים כלכליים מצד השמאל הכלכלי – לחייב כל מעסיק לתת 6 שבועות חופש לכל עובד בשנה, במקום 5 שבועות – הנהוג היום, ומשאל עם לחייב כל מעסיק בשוויץ לשלם לעובד הזוטר ביותר בחברה, לא פחות משתיים עשרית ממה שניתן לעובד הבכיר ביותר (או המנהל).

שתי ההצעות הללו נדחו על ידי העם השוויצרי.

המדינה השישית בעולם בהוצאות על רווחה כאחוז מהתמ"ג – היינו מצפים שאזרחיה יראו בזכויות עובדים דבר בעל חשיבות מרכזית. אך זה כלל לא המצב.

העם השוויצרי מבין את החשיבות שבשוק תחרותי המאפשר העסקה חופשית ככל האפשר של עובדים. זאת על מנת ליצור עושר רב ככל האפשר – ובאמצעות העושר שנוצר ליצור מנגנוני רווחה שיסייעו למועטי היכולת.

שוויץ דגל

לסיכום

שוויץ מקיימת מדיניות ייחודית המאפשרת לכל אזרח להשפיע באופן ישיר בהרבה על קבלת ההחלטות, דרך אסיפות ומשאלי עם – ברמה המקומית וברמה המדינית כאחד.

רוב הרווחה בשוויץ מתנהלת דרך הקנטונים והקומונות, והמיסוי משתנה משמעותית בין כל מחוז ומחוז. הדבר נותן לאזרח את היכולת להשפיע על המיסוי ועל מערכת הרווחה באיזור שלו.

כמו כן עושה רושם שהדיונים הציבוריים פתחו אצל השוויצרים את היכולת שלא לקבל משאלי עם פופוליסטיים.

כשאפלטון טבע את המונח דמוקרטיה, הוא ראה בו דבר שלילי. הדמוקרטיה, לפי אפלטון – היא שלטון האספסוף. הפוליטאה – היא שלטון העם האמיתי. אך פוליטאה יכולה לקרות לטענת אפלטון רק במחוזות קטנים, כשמספר המצביעים מאפשר אסיפה – ולא מצריך בחירות כלליות.

שוויץ נכון להיום מקיימת את המודל הקרוב ביותר שראיתי לפוליטאה – שלטון העם באמת, ולא דמוקרטיה – שלטון האספסוף.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

פמיניזם וכלכלה – ההבדלים בין כפייה לניצול

הקדמה:

הפוסט הבא עומד להתעסק בטשטוש ההבדל בין המונחים כפייה וניצול.

הטשטוש מוביל לשתי תוצאות בתחומים שונים לחלוטין:

בתחום הכלכלי – למסקנה שזה הוגן לחלק את העושר אחרת ולכפות על עשירים לממן עניים.

בתחום הפמיניסטי – למסקנה שסקס בהסכמה, כשההסכמה הנובעת מ"ניצול סיטואציה" הינו אונס.

חשוב להבהיר:

– אני פמיניסט, מתנגד ליחסים בכפייה ומאמין בצער כי יש הרבה מקרים של אונס. מקרים שבהם אישה הביעה אי-הסכמה, או לא היה שום יסוד להניח כי היא מסכימה לקיים את האקט המיני– ולמרות זאת הגבר כפה זאת עליה.

– לא אני יצרתי את הקישור בין  פמיניזם לכלכלה, ובדרך כלל אני מעדיף לעסוק בנושאים הללו בנפרד.

אין כאן אמירה גורפת כי ניצול הוא פחות אלים מכפייה, פחות מזיק מכפייה, או יותר מוסרי מכפייה.

איני כותב הגות מוכשר במיוחד – אני טוב יותר בכלכלה ובנתונים – נא להנמיך ציפיות.

***

כפייה היא הכרחת אדם לבצע או לא לבצע פעולה מסוימת בניגוד לרצונו החופשי.

ניצול הוא שימוש בחולשה של אדם או במצבו על מנת לגרום לו לבצע או לא לבצע פעולה מסוימת.

ההבדל העיקרי הוא שבכפייה, הכופה מייצר את החולשה אצל הנכפה. בניצול, החולשה לא בהכרח נוצרה על ידי המנצל. כאשר אשתמש במונח ניצול, אדבר על ניצול שאינו כפייה.

בכלכלה

בניגוד למה שכותב גיא מור, כאשר בעל הון מציע עבודה בשכר מחפיר לעובד, הוא לא כופה עליו עבודה בשכר נמוך. הוא לא מפעיל כוח על העובד ומאלץ אותו לעבוד בשכר נמוך. האילוצים שגורמים לעובד להסכים לעבוד בשכר מחפיר היו שם לפני שהמעסיק הגיע – המעסיק הוא לא זה שיצר אותם.

כאשר הממשלה מחייבת מעסיק לשלם שכר מינימום לעובד היא משתמשת בכפייה. היא מפעילה כוח כדי לגרום לאדם לבצע פעילות בניגוד לרצונו.

על בעל ההון ניתן לומר כי הוא מנצל את העובד – שכן הוא נהנה מהעובדה שהפועל נמצא בתנאים כלכליים שמאלץ אותו להסכים לעבוד בשכר כה נמוך.

ביחסים בין גברים לנשים

גבר שמקיים עם אישה יחסי מין בניגוד לרצונה כופה עליה את האקט המיני. כפייה של אקט מיני מוגדרת לרוב כאונס.

גבר שמוצא אישה בעלת בעיות נפשיות, שבוחרת מסיבות לא בריאות נפשית לקיים איתו יחסי מין, מנצל את חולשותיה של האישה, אך לא כופה עליה דבר. (אם זה מעורר בכם התנגדות, ראו הערה 3 בהקדמה).

דוגמאות קצה

ניצול, למרות שהוא שונה מהותית מכפייה, יכול להיות מזעזע לא פחות.

דוגמא קיצונית מעולם הכלכלה היא חייו של עובד תאילנדי בישראל:

דוגמא מעולם היחסים בין גבר לאישה ניתן לראות בעדות מס' 1069 מאחת מתוך אחת. עיקרי העדות כאן (אזהרה – העדות כוללת אלימות רבה ומזעזעת):

"הייתי בערך בת 14 והכרתי דרך חברה שלי בחור בגילי, בהתחלה היינו רק מדברים בפייסבוק, ולאחר כמה שבועות נפגשנו. הוא לא היה מאוד נאה, אבל הוא הקסים אותי, ידע בדיוק מתי ואיזה מחמאות לתת לי, ונפלתי. לאחר כמה פגישות הוא בא לישון אצלי והתנשקנו. כשקמתי בבוקר אפילו לא הייתי בטוחה עם זה חלום או שקרה באמת, הייתי מוקסמת. לאחר כמה ימים החלטנו שאנחנו ביחד. השבועיים הראשונים של הקשר שלנו היו טובים, היינו ביחד כל יום וכל לילה, נפרדנו רק בשביל ללכת לבי״ס וישר אחרי זה חזרנו להיות ביחד. הרגשתי נאהבת, והתאהבתי או לפחות ככה חשבתי. היינו אצלו כל יום וישנו אצלו בלילה כי ככה הוא העדיף, הפסקתי לאכול כמעט כי הוא אכל רק בשר ואני הייתי צמחונית. אבל לא היה לי אכפת מכלום, לא אכפת שנטשתי את כל הקשרים שהיו לי, ולא אכפת שאף פעם כבר לא הייתי בבית, או אפילו שהפסקתי ללכת לבי״ס כי הייתי מעדיפה לחכות ליד הבי״ס שלו בשביל להיות איתו בהפסקה. נהייתי אובססבית. אם אתן תוהים איפה ההורים שלי היו כשהפסקתי להגיע לבי״ס והפסקתי לבוא הביתה, זאת הייתה תקופה קשה אבא שלי בדיוק יצא ממחלת הסרטן וההורים שלי היו בתהליך פרידה בפעם השלישית. ואת אמא שלי פשוט הצלחתי לשכנע שאני באמת מאושרת. אחרי השבועיים האלב שכבנו, לא זה לא היה אונס אפילו אפשר להגיד שאני יזמתי את זה, כמובן כי חזהתי שזה מה שהוא רוצה."

"ככל שהקשר שלנו התקדם התוודעתי לעוד דברים חדשים שלא ידעתי עליו. למשל האוסף פורנו הענק שהוא החזיק במחשב שלו שכלל בן היתר פורנו חולני של אונס וכדומה. לא ברחצי מהקשר הזה כשגיליתי שכשהוא לא לוקח את התרופות הרגעה שלו הוא מתפרץ עליי, כם כשהוא בעט בי או העיף לי כאפות לא ברחתי, גם כשזה קרה כשהוא כן לקח את התקופות. הוא הצליח לשכנע אותי לעשות איתו סרטונים מיניים, שיוכל לצפות בהם בזמן המועט שלא הייתי איתו, ואני, אני הרי זאת שבסוף הסכימה. וככה קרה שיש לו שני סרטונים שלנו ביחד, על המחשב, על הפלאפון- ואני, אני סמכתי עליו. בשלב הזה של הקשר שלנו, חודשיים- שלוש, כבר איבדתי את עצמי, איבדתי קשר למציאות, היה לי רק אותו. הפסקתי לאכול, הפסקתי ללכת ללימודים, התחלתי לעשן, לשתות ורק להיות איתו. הוא התחיל להכריח אותי לעשות דברים, לרדת לו גם כשבכיתי שאני לא רוצה- בסוף הסכמתי, לדחוף לי אצבעות למקומות שלא ביקשתי ולא רציתי, וכשאמרתי לא הוא היה אומר שעוד מעט זה יהיה לי נעים. ואני נתתי לו. לא הגדרתי את מה שהוא עשה לי כאונס- כי אני נתתי לו, נתתי לו לשכב איתי, הייתי כנועה לו. והוא נתו לי לשכב אחר עך במיטה שלו ולבכות, לדפוק את הראש בקיר ולבכות, ואז היה צועק עליי שאני אסתום, שהוא מנסה לישון ואני מפריעה. אחרי 3 וחצי חודשים הבנתי שמשהו לא בסדר ואמרתי לו שאני רוצה להיפרד, בכיתי שעשיתי את זה, ובערב כבר התחרטתי וחזאתי לעוד סיבוב של שבועיים של סבל נפשי ופיזי."

במקרה הזה, הבחור כפה אקטים אלימים על הקורבן, אך הוא ניצל גם ניצל את חולשותיה הנפשיות שהובילו אותה לחזור שוב ושוב.

שתי הדוגמאות כאן מזעזעות. בשתיהן קל לחשוב על מקרים של כפייה שהם הרבה פחות חמורים מהניצול המגעיל, המזעזע והנורא שאנחנו רואים לפנינו.

טשטוש ההגדרות

כפייה היא ללא ספק אקט אלים ופסול. לגבי ניצול – השאלה מורכבת יותר שכן קשה להבדיל בין ניצול לבין אינטרקציות תקינות.

כל עובד צריך מקום עבודה, וכל מעסיק מנצל את הצורך בעבודה כדי לעשות רווח.

כל אחד צריך מישהו לאהוב (אתנחתא קומית כדי להירגע –Everybody needs somebody to love).

האם בכך שמישהו נהנה מצרכים של אדם אחר – הוא בעצם מנצל אותו? מה ההבדל בין צורך לבין חולשה? האם יש צורך "מוגזם"?

השאלות מקשות לשים קו הפרדה ברור בין מערכת יחסים של ניצול, לבין מערכת יחסים תקינה.

איני רואה כיצד ניתן לפתור את הטשטוש בין ניצול לבין מערכת יחסים תקינה באופן גורף ותיאורטי. ניתן כמובן להסתכל נקודתית ולקבוע נורמטיבית איזו מערכת יחסים תקינה ואיזו מערכת יחסים מבוססת על ניצול (לדוגמא, המערכת יחסים שתוארה בעדות לאחת מתוך אחת אינה תקינה – ואילו הייתי יודע שמי ממכרי מעורב במערכת יחסים כזאת הייתי עושה כל שביכולתי כדי לעצור את העוול).

הקושי נובע מזה ששני הצדדים בחרו באינטרקציה, ולכן יכול להיות ששני הצדדים נהנים ממנה.

בין כפייה לבין ניצול יש הבדלים ברורים, שהוצגו כאן.

כאשר עלינו להחליט אילו סנקציות להטיל – מבחינה חוקית, או מבחינה אישית, אנחנו לעתים מסווגים את המקרה בין כפייה לבין ניצול.

הן הפמניסטיות, והן המארקסיסטים כל אחד בתחומו, מטשטשים את ההפרדה בין כפייה לניצול. בעשותם כן, הם הופכים את השאלה המורכבת למסוכנת ומורכבת עוד יותר. שכן כפייה היא אקט לא מוסרי בעליל, בעוד את הניצול אפשר לבלבל עם מערכת יחסים תקינה.

כפייה, כאקט בלתי מוסרי תמיד מחייבת סנקציה. כאשר מגדירים ניצול ככפייה, התוצר הבלתי נמנע הוא הטלת סנקציות על חפים מפשע.

דוגמא מעולם הכלכלה היא הטלת סנקציות על מעסיקים ש"מנצלים את מצבם של העובדים". כתבתי קצת על הנושא כאן. דוגמא מצויינת לסנקציות המוטלות על חפים מפשע היא סגירת סניף בודהה בורגר ביהודה הלוי. חוקים שנועדו למנוע ממעסיק לנצל עובדים –גרמו למעשה לסגירת עסק שרצה להעסיק עובדים – בכוונה ובידיעה כדי לעזור להם ולתת להם מקום עבודה.

קצת מתוך הודעת הסגירה שכתב אריה, מנהל הסניף:

"נתבעתי לראשונה על ידי עובד לשעבר אריטראי ביום רביעי האחרון, קדם לזה שבוע לפני כן איום תביעה, וכאן התחלתי לחשוש, כי בניגוד להרבה אחרים שילמתי להם הרבה, בין 28 ל-33 ₪ נטו, וזה עלות גבוה, וכמובן סוכם איתם תנאי העסקתם, אבל אכן גם אני לא ניסחתי חוזה בשפה הטיגרית, אלא נעתרתי לבקשתם לשלם מדי חודש את הכל, כולל דברים סוציאליים כמו אי לקיחת חופש, דמי מחלה, דמי חגים וכו', כך שהנטו החודשי יצא כמה שיותר גבוה. וכמובן, כל עובד זר, שהוכיח את עצמו, הגיע אלי עם הבקשה לעבוד יותר שעות, כי הוא צריך לפרנס, מבקש לייסד משפחה, וכו', ואין ברירה אלא לתת, כי אחרת או שיחפש מקום אחר או שיתחיל עבודה שנייה, וכתוצאה יהיה עייף בשתי העבודות. דאגתי להם להרבה, ספגתי ביקורת מוצדקת על גובה המשכורת שהם קיבלו, אבל זה לא מנע תביעה."

חוקים שאמורים להביא לסנקציות על המנצלים – מובילים בסופו של דבר להרס של מערכות יחסים תקינות.

אפשר לראות את היחסים בין מועסק למעסיק באופן קצת אחר:

בתחום היחסים בין גברים לנשים, בעילה אסורה בהסכמה מוגדרת גם על נערות מעל גיל 16. בני הנוער נוהגים להתעלם מהחוק ונערות נוטות לצאת עם חיילים גם לפני שהן מסיימות ללמוד בבית ספר. גם כאן החוק מטיל סנקציות בכדי למנוע ניצול, כאשר קשה מאוד לבצע אבחנה אפקטיבית בין ניצול לבין מערכת יחסים תקינה.

סיכום

כפייה היא הכרחת אדם לבצע או לא לבצע פעולה מסוימת בניגוד לרצונו החופשי.

ניצול הוא שימוש בחולשה של אדם או במצבו על מנת לגרום לו לבצע או לא לבצע פעולה מסוימת.

ניצול יכול להיות במקרים מסוימים פסול מוסרית בהרבה מכפייה.

קשה להבדיל בין ניצול לבין מערכת יחסים תקינה, שכן במערכות יחסים רבות אנשים מרוויחים מחולשה או צורך של אדם אחר.

כאשר מטשטשים את ההבחנה בין ניצול וכפייה, ומטילים סנקציות על ניצול (על מנת למנוע אותו) עלולים לפגוע במערכות יחסים תקינות.

כפייה היא עוול מוסרי המחייב סנקציות.

בכל מקרה של ניצול יש דרך אלטרנטיבית לפתרון הבעיה – שאינה להטיל סנקציות על המנצל. ניצול בהגדרה נובע מחולשה או פגיעות בצד המנוצל.

במקרה הכלכלי – החוקים המעגנים עבודה זרה בישראל בנויים באופן שמקשה על העובדים הזרים לפרנס את עצמם בכבוד. במקרה שהוזכר קודם של עובדי החקלאות – מדובר בחוקים המקשים על העובדים לעבור בין מעסיק ישראלי אחד למשנהו, במקרה של עובדי בודהה בורגר, מדיניות משרד הפנים המסרבת להסדיר את מעמדם כאן.

במקרה הפמיניסטי – אם מישהי נמשכת לבחורים מסוכנים ובעייתיים, הדבר יכול לנבוע מקשיים בבית ובמשפחה, או מחוסר בתשומת לב, והיעדר חברים טובים ותומכים שידעו לעזור. הקשבה, תשומת לב, ואכפתיות כלפי הסובבים אותנו יכולים לשנות חיים מן הקצה אל הקצה.

כל ניצול הוא שימוש בחולשה – וטיפול בחולשה עצמה יהיה ללא תופעות לוואי ואפקטיבי הרבה יותר מהטלת סנקציות על המנצל.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

בפעם האחרונה – לא אכפת לי מאי-שוויון

הקדמה – לא אחת יוצא לי לראות סרטונים, או תמונות הממחישים אי-שוויון עולמי או מקומי – ותגובות המעידות על העוול הרציני שאי-השוויון גורם. מצאתי את עצמי מגיב יותר מפעם אחת את אותה תגובה בנושא אי-שוויון, לעיתים בגרסא מקוצרת. אני מאמין שהגיע הזמן לסגור את הפינה הזאת אחת ולתמיד.

כדי לענות כבר על שאלות אד-הומינם למיניהן – אכפת לי מהעניים, וכל עיסוקי והתעניינותי בכלכלה התחילה מעיסוק בעניים ובעוני. מטרתי אינה למגר עושר – אלא למגר עוני.

*****

פרמידת העושר העולמית: 0.6% מתושבי העולם מחזיקים בכמעט 40% מכלל ההון העולמי

פרמידת העושר העולמית: 0.6% מתושבי העולם מחזיקים בכמעט 40% מכלל ההון העולמי

זו פרמידת העושר העולמית. מי שרואה אותה עלול לחשוב שהמצב בעולם גרוע מאי-פעם. אי-שוויון כזה, כנראה שמעולם לא נראה בכדור הארץ.

כדי לבקר את ההיסק מהפירמידה שהמצב העולמי נורא מאי פעם, אתייחס לשתי נקודות –

– המצב הקודם: הפרמידה לא משקפת לנו בכלל את המצב הקודם, ואין בה כל יחסיות. יכול להיות שבעבר הפערים היו גדולים עוד יותר (לא סביר). הפרמידה לא מראה מגמות – אלא רק מצב נתון.

– עושר כמשחק סכום-אפס: עושר אינו משחק סכום אפס. אנשים שיוצרים וצוברים עושר, לעתים קרובות עושים זאת תוך הגדלת העושר הכללי. סטיב ג'ובס, ביל גייטס, הנרי פורד, ג'ון רוקפלר כולם הגדילו את העושר האנושי לאין שיעור.

לסיכום נקודה זו – סביר להניח שהפרמידה מתארת מצב בו המערב צבר עושר רב ויצר עושר רב, בעוד המזרח נשאר פרימיטיבי יחסית. יכול להיות שהתערבות ממשלתית מושחתת במדינות עולם שלישי עיכבה את ההתפתחות הכלכלית שם – אבל בכל אופן עצם הפער, כשלעצמו, לא מעיד על שום דבר רע.

למעשה יכול להיות מצב בו גם הכפרים העניים ביותר הגדילו את עושרם בזכות התפתחות טכנולוגית, אך הם התפתחו והגדילו את הונם הרבה פחות מהמערב – ולכן חלקם היחסי בעוגה קטן.

*****

פעמים רבות קיבלתי בתגובה לטענותיי את הסרטון המפורסם הבא:

בסרטון נטען כי אי-שוויון מייצר ואחראי לרבות מהתחלואות של החברה שלנו, וכי ע"י פתרון בעיה זו, נוכל לפתור בעיות רבות נוספות.

המרצה בסרטון, ריצ'אד וילקינסון, כתב את הספר The spirit level (אליו אתייחס כאן כ"המישור הרוחני").

על כך כתב כריסטופר סנודון ספר שלם בשם The spirit level delusion. יש לו גם בלוג בנושא.

בחרתי לתרגם מאמר שכתב בנושא, ועיקר התרגום לפניכם:

"בעולם ובו אינסוף מורכבויות, המישור הרוחני מציע לנו פשטות מרגיעה. לפי וילקינסון ופיקט, כמעט הכול ניתן להסברה ע"י גורם אחד. תמותת ילדים, רצח, בריאות, השמנה, מחלות נפשיות, אמון, שימוש בסמים, ואפילו מחזור – לכולם יש גורם דומה: אי-שוויון. חשוב להדגיש – לא העוני והמחסור, אלא הנזק הפסיכולוגי בידיעה שאנו חיים במדינה בעלת פערים משמעותיים בין עשירים לעניים. בחרו בעיה חברתית, אומרים הסופרים, היא תהיה גרועה יותר במדורי הגיהינום של אי השוויון כמו אוסטרליה ואמריקה.

זה היה עשוי להיות חומר לפרס נובל אם היה בכך אמת, אך מעט מהטענות במישור הרוחני עוברות בדיקה רצינית. סופריו אומרים, לדוגמה, שלארצות "שוויונית יותר" יש שיעורים נמוכים יותר של השמנה, ילודת בני נוער, רצח, ומוות בלידה. אך כל זה מתבסס על יפן "השוויונית יותר" שמצליחה במדדים יותר טוב מאמריקה "השוויונית פחות". יכול להיות שאי-שוויון הוא באמת השורש של הבדלים אלו, אך אנחנו חייבים לפחות לשקול את האפשרות שמדינות אסייתיות שונות היסטורית, תרבותית ופסיכולוגית, ממדינות אנגלו-סקסיות.

כדי לגלות נצטרך לחפש חברות אסייתיות אחרות. שני הפילים בחדר, הם סינגפור והונג קונג, שתיהן מתפקדות מעולה בכל המדדים, חוץ מהעובדה שיש בהן פער קיצוני בין עשירים לעניים. אם, כפי שוילקינסון ופיקט מתעקשים, יש כאן סיבה ותוצאה בפעולה, הסיבתיות צריכה לפעול לשני הצדדים – הארצות הפחות שוויונית אמורות לתפקד פחות טוב. למעשה,שני מעוזי הקפיטליזם נטול הרסן מתפקדים טוב במיוחד. היה טוב אם וילקינסון ופיקט היו מראים לנו מידע. סינגפור מוזכרת בספר רק לעתים, והונג קונג לא מוזכרת כלל.

בולטות בהיעדרותם גם מקומות כמו סלובניה, דרום קוריאה, צ'כיה, בכולן יש רמות שוויון נורדיות בלי להגיע לרמת החיים שיש בסקנדינביה. לא שהסקנדינביה היא הוולהלה כפי שהיא מצטיירת במישור הרוחני. נעשים הרבה סקרים המראים שהסקנדינבים בעלי אמון הדדי, אך כדי שכנע שהם "טובים יותר" על הקורא להעלים עין משיעור גירושים גבוהה, פשיעה, אלכוהוליזם, מחלות נפשיות ושיעורי התאבדות שמאפיינים את המדינות הללו.

להעלים עין זה משהו שוילקינסון ופיקט עושים די הרבה. כמו כל אמונה מונותאיסטית, יש להתעלם מעובדות של מסתדרות עם האמונה. בתוצאה מכך, הם נתלים על העובדה שבמדינות פחות שוויוניות אוכלוסיית השוהים בכלא גבוהה יותר, והשהייה הממוצעת גבוהה יותר ולא בעובדה שלמדינות אלו שיעורי פשיעה נמוכים יותר. הם מספרים לנו שאזרחי מדינות שוויוניות הם יותר פילנתרופיים כי המדינה שלהם משקיעה יותר כסף בסיוע חוץ, בלי לציין שהאנשים נותנים הרבה פחות כסף לצדקה. הם מספרים לנו שתמותת ילדים, רצח, מחלות לב, וילודת צעירים נגרמים מאי-שוויון, ולמרות זאת הבעיות הללו נהיו נפוצות פחות במדינות שבהן אי-השוויון גדל במהירות.

הבדלים עצומים בין אומות לא מוזכרים, כאילו שאין להם קשר לכמה טוב לחיות במדינות הללו. נושאים כמו שיעורי הרצח באמריקה ואריכות הימים ביפן נידונו על ידי מומחים, ויש סיבות והסברים בהירים והגיוניים, כמו שיש סיבות ביולוגיות ותרבותיות המסבירות למה שיעורי תמותת ילדים וילודה בקרב בני נוער שונים ממדינה למדינה. במישור הרוחני, מורכבויות של תחומים אקדמיים שלמים מתכנסים לגרפים בסיסיים ולעתים קרובות אף מטעים.

מה שלינסי הנלי מתאר בגארדיאן כ"סוללת ראיות שלא ניתן לחלוק עליהן" הפיח רוח חיים בהיפותזות שנוסו, נבדקו ונדחו פעמים רבות בעבר. ה"תיאוריה של הכול" היא מיתוג מחדש של היפותזת ההכנסה הנמוכה, שמעולם לא נהנתה מאמון רב בקרב כלכלנים. מחקרים בין-לאומיים מראים שמדינות שוויוניות יותר לא שמחות ממדינות אחרות, וכשהאקונומיסט פרסם ב2005 את מדד איכות החיים שלו, התאוריה של הכנסה נמוכה נדחתה במפורש: "אין כל ראייה להסבר שמוצע לעתים לפרדוקס שגם כשההכנסה עולה אין עלייה בשביעות הרצון: הרעיון שעליה בהכנסה של מישהו גורמת קנאה וגורמת קנאה ודעיכה ברווחה של אחרים. לפי הערכותינו, לאי-שוויון בהכנסה אין השפעה על רמת שביעות רצון מהחיים".

הרעיון שאי-שוויון מוביל לבריאות כללית דלה ולתוחלת חיים קצרה יותר מרכזי בתיאוריה, אך גם הוא הופרך פעם אחר פעם. נושא זה קרוב לליבו של ריצ'ארד וילקינסון, כמי שיצר את הרעיון לז'ורנאל הרפואי הבריטי ב1992. גל של מחקר שבא לאחר מכן, אך כ10 שנים מאוחר יותר, מאמר מערכת באותו ז'ורנאל סיכם: "עכשיו כמידע אמין על אי-שוויון בהכנסות נהיה נגיש על 16 מדינות מערביות ומתועשות, הקשר בין אי-שוויון בהכנסות ותוחלת חיים נעלם".

בהתעלם מהביקורת, התאוריה על הקשר ביניהם חוזרת במישור הרוחני, בטענה המפוקפקת ש"חברות לא-שוויוניות הן כמעט תמיד חברות לא בריאות". זה תלוי על אילו חברות אתה מסתכל. הגרף שוילקינסון ופיקט כדי להסמיך את טענתם (ראו גרף 1) עושה שימוש במידע מ2002, וכרגיל, מוציא מספר מדינות חשובות. אם נשתמש במידע עדכני יותר ומראים את כל המדינות העשירות, הקשר לאי-שוויון נעלם, ומוחלף במגמה מתונה לכיוון השני (גרף 2).

גרף 1:

גרף 1

גרף 2:

גרף 2

הדבר נכון גם על גרפים נוספים שוילקינסון ופיקט מסתמכים עליהם. כפי שיודע כל סטטיסטיקאי, אם תענה את הנתונים הם יודו בכל דבר, אבל – כפי שאני מראה בספרי אשליית המישור הרוחני – העובדות פשוט לא תומכות ברעיון שאנשים בארצות "פחות שוויוניות" חיים פחות זמן, חולים ביותר מחלות נפשיות, עובדים יותר שעות, מכבדים פחות נשים או בעלי השכלה ירודה. בנוסף, אנשים שחיים במדינות יותר שוויוניות אינם שמחים, ולא פחות סביר שיאנסו או ירצחו.

ההבדל האמתי היחיד בין מדינות "שוויוניות יותר" ו"שוויוניות פחות" הוא גודל הממשלה וכמות המס שהיא לוקחת, החל מפחות מ15% מהתוצר הגולמי המקומי בסינגפור לכמעט 50% בדנמרק. העובדה שסינגפור משיגה את דנמרק כמעט בכל מדד שהופך מדינה ל"טובה יותר" רק מדגישה את האיוולת של המישור הרוחני ובכך, את התפלות של סדר היום הפוליטי שהיא מציבה."

*****

עוד הערה קטנה בנוגע לאי-שוויון. נהוג לתפוס את אי-השוויון בלי לשכלל מידע נוסף בנושא.

אי-השוויון בארה"ב הוא מן הגדולים בעולם. האם זה אומר בהכרח שקשה לחיות שם? כשבוחנים זאת, יש להתחשב בעובדה שבמדד תמ"ג לנפש – ארה"ב היא אחת מהמובילות בעולם. כך שגם אם היא לא שוויונית, אין זה אומר לבטח שהחיים בה לא נוחים כלכלית בכל זאת.

מלבד זאת, פחות ידוע שבארה"ב גם נטל המסים לא נופל באופן שוויוני במיוחד. הפרוגרסיביות הרבה (והמפתיעה) של המסים בארה"ב (למרות שנטען לא אחת שהיא מדינה קפיטליסטית) יכולים לעזור לנו לקחת פרספקטיבה אחרת. (זה המקום לציין כי הטיעון הזה זניח ביחס לשאר הנושאים בהם עוסק הפוסט).

*****

לסיכום: אי-שוויון אינו מדד המראה על עוני אמיתי. הכלכלה אינה משחק סכום-אפס, בכך שאדם מגדיל את העושר שלו, הוא יכול תוך כדי כך להגדיל את העוגה כולה.

עלינו תמיד לזכור כי מטרתינו היא לקדם את כלל האנשים, ובכך את האדם החציוני והעני. אנו רוצים רווחה וחיים בכבוד לכלל האנשים.

אין לפסול מדיניות על הסף כי היא מגדילה את אי-השוויון. נתון השוויון בפני עצמו לא אומר כלום.

בעתיד אני מקווה להציג כאן סקירה מעמיקה של מדדים לעושר ולעוני, ואת הבעיות והיתרונות של המדדים הקיימים.

כדאי תמיד לזכור: אנו שואפים לנקוט במדיניות כלכלית שממגרת את העוני – לא במדיניות כלכלית שממגרת את העושר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 17 תגובות

מתקפת הגמדים – ניסוי מחשבתי

הקדמה: מאמר זה לא נכתב על ידי, אלא תורגם ממאמר במכון מיזס הרשמי. הוא נכתב במקור על ידי רוברט פ' מרפי. אני לא מסכים עם כל הכתוב כאן – אבל בחרתי לתרגם אותו – שכן אני מוצא את התוכן מרתק.

***

לאחרונה קיימתי דיבייט מול קארל סמית', קיינסיאן חדש, פרופסור באוניברסיטת צפון קליפורניה, על יתרונות אפשריים של הוצאות ממשלתיות (סרטון כאן). סמית' הביא את מה שנחשב לטיעון החזק ביותר נגד עמדה אוסטרית, היא הטענה שבזמן משבר נראה כי יש "משאבים פנויים". לפי התפיסה הקיינסיאנית, אם הוצאות הממשלה יכולות להביא לשימוש במשאבים (כולל בעובדים מובטלים), אז ניצול הזדמנות זו עולה מעט מאוד לחברה בפרספקטיבה רחבה.

תשובתי לקארל (החל מדקה 44:00) מערבת תפיסה אוסטרית מורכבת של מבנה ההון הכלכלי. מודל קיינסיאני גס, המערב נתונים מצרפיים כמו K (מספר שמייצג את כלל "ההון" במשק) ו-L (מס' העובדים או כמות העבודה במשק) , לא יכול לתפוס את הניתוח האוסטרי למחזור שפל גאות רגיל, וכתוצאה מכך מניב הצעות מדיניות הרות אסון – כמו העמקת הגירעון וההוצאות כדי להעלות את "הביקוש המצרפי".

משאבים "פנויים" ופער תוצר לכאורה

הקיינסיאנים המובילים כיום מספרים לנו שכלכלת ארה"ב מכילה בתוכה משאבים פנויים –  עובדים לא מועסקים, ועסקים שעובדים על תפוקה לא מלאה. בהסתמך על הערכות של רמת התפוקה בסוף הגאות, הם מבצעים אסטראפולציה, ותוהים מדוע התפוקה כה נמוכה. הדיאגרמה הבאה (ממנזי שין) טיפוסית לניתוחים כאלו:

באופן אירוני, היה זה קארל סמית' עצמו שהסביר את התפיסה הקיינסיאנית בנוגע לחוסרת התועלת והטרגיות שבמשברים:

"יש לנו ניצולת מאוד נמוכה (75%) ואבטלה גבוהה (10%).

כלומר, יש לנו מפעלים בטלים בגלל מחסור בעובדים –  ניצולת נמוכה. במקביל לכך שיש לנו עובדים בטלים שחסר להם מפעלים – אבטלה גבוהה.

יש מכונות שמחכות שיעבדו ואנשים שמחכים לעבוד עליהם, אבל הם לא משתלבים יחד. שוק העבודה נכשל בתפקידו…

זה כישלון של מוסדות הייצור הבסיסיים שלנו. התפקיד של השוק הוא להביא יחד אנשים שמבקשים לקנות ואנשים המבקשים למכור, בכדי לייצר ערך. זה לא קורה, וכתוצאה מכך אנו לא מרוויחים טריליוני דולרים.

תנו לומר זאת שוב, כי אני חושב שזה לא הופנם – באופן מילולי, ערכם של טריליוני דולרים אינו מופק. לא מוקצה לא נכון. לא מבוזבז על תוכניות שאתם לא אוהבים, או יוצא על קיצוצי מס שאינכם אוהבים. טריליוני דולרים לא מיוצרים בכלל. נעלמו מהעולם לחלוטין. לא התקיימו בידיים של אף אחד, בכל מקום, בכל זמן. אבדן טהור.

פעם אחר פעם אני רואה אנשים מדברים על מיתון, כאילו מדובר בקציר גרוע – ביש מזל שבגללו נצטרך להבין איך אנחנו מסתפקים בפחות. חלק אומרים שעל כולנו להקריב – חלק אומרים שהקרבן צריך להתבסס בעיקר על א' או ב'. חלק אומרים שעל כל משפחה לספוג את חלקה כשהוא מגיע.

אולם, הם כולם מבינים את הרעיון לא נכון. זוהי לא תנובה רעה. הבעיה אינה שיש פחות בעולם. הבעיה היא שאנחנו מייצרים פחות, בונים פחות, עושים פחות.

יש לנו אנשים שיכלו לעבוד, אך במקום זאת רואים ריאלטי. יש לנו מכונות שהיו יכולות לעבוד, אך הן באופן מילולי מחלידות בשל היעדר שימוש. זה חוסר תיאום הרסני.

השאלה היא איך אנחנו מסיימים זאת בהקדם האפשרי. איך אנחנו מפסיקים את הבזבוז של המשאבים הבסיסיים ביותר (מכונות וכוח אדם), יום אחר יום, חודש אחר חודש, שנה אחרי שנה."

בכדי להיות הוגן עם קארל, הוא לא מציע בציטוט מעלה במפורש שהממשלה תבזבז ביליון דולרים על אנשים שיחפרו חורים וימלאו אותם. המלצתו הראשית בזמן המשבר הייתה לחתוך במס מעסיקים גם על עובדים וגם על מעסיקים, עדיף לאפס. זו הצעה שכל ליברטריאן אוסטרי יעמוד מאחוריה, למרות שמסיבות אחרות.

אף על פי כן, אני ציטטתי את דבריו של קארל למעלה, מאחר והם מגלמים את מה שאני חושב ששגוי בתפיסה המצרפית, הקיינסיאנית על הכלכלה. כשעובדים במסגרת המודל הזה, כמעט בלתי ניתן להכיל את התיאוריה האוסטרית לגאות ושפל.

התקפת הגמדים המרושעים

בכדי להדגים מה שגוי בתפיסה הקיינסיאנית את הכלכלה, הורתי לצופים לדמיין שלילה אחד, גמדים מרושעים החליטו לארגן מחדש את כל ההון, הטובין והכישורי העבודה במדינה. בבוקר למחרת מנתחי מוח שהיו אמורים לדווח לבית החולים באלבוקרקי יתעוררו במיאמי. בעלי מפעל בטרנטון יפתחו את דלתות המפעל ובמקום קווי יצור יראו פרות עושות את צרכיהן. חוואים באיווה יהיו המומים לגלות מקדחים ושרתי מחשב בשדות הריקים שלהם.

בניסוי מחשבתי הזוי זה, הניחו שסטטיסטיקאים קיינסיאנים היו יכולים למדוד באופן מושלם את המשתנים הסטנדרטיים של קיינסיאנים. מה הם יגידו? בהתחלה הם ידווחו בבעתה שה"תמ"ג הריאלי" – הזרם של מוצרים ושירותים – סבל מהקריסה הגדולה ביותר בהיסטוריה. אחוז הירידה בתוצרת עלול ליפול להיות 99 אחוז. מפעלים יהיו ללא שימוש, עובדים יסתובבו ברחוב המומים. נתוני אבטלה רשמיים יהיו 90% או יותר בימים שאחרי מתיחת הגמדים המרושעת.

הממשלה והציבור ידרשו מהכלכלנים באליטה להסביר את האסון. הקיינסיאנים יבדקו מספר נתונים מצרפיים ויתנו את עצתם. האם הייתה הבעיה נבעה מקשיים ב"צד ההיצע"? זה לא נראה כך: בספירה כוללת יש בנמצא אותם אמצעי הון כפי שהיו לפני שבוע, ואותו הדבר נכון על אספקת סוגים שונים של עבודה. הכלכלה לא הוכתה ברעידת אדמה או מגיפה, יכולת היצור שלנו עדיין כאן. מעבר לכך , לא היה "שוק טכנולוגי" שלילי, למיטב ידיעת הקיינסיאנים. המתכון להפוך קלט לתוצר עדיין נשאר, בדיוק כפי שהיה לפני שבוע.

תלוי בהקשר, הקיינסיאנים עלולים לסכם שהצניחה העצומה בתוצר היא כתוצאה של שילוב בין "מחירים דביקים" והסכמי חוב נומינאליים. אחרי הכל, כשאנשים התעוררו ומצאו את עצמם עמוק בתוך אוטרקיה בן לילה, הם נבהלו והחלו לאגור מזומנים. אפילו שהתוצר של מוצרים ושירותים צנח, ניתן להעלות על הדעת מצב בו גם המחירים בדולרים ירדו.

בסך הכול, לא יהיה מפתיע אם בניסוי מחשבתי דמיוני זה רוב הקיינסיאנים יסיקו שמדובר בבעיה בצד הביקוש. אין סיבה פיסית לצוואר בקבור בייצור. מסיבה שלא ניתן להסבירה עובדים ואמצעי ייצור פשוט לא מצליחים לעבוד ביחד מספיק טוב כדי לענות על הצרכים של החברה. זה בודאות כשל שוק, שדורש אינפלציה מוניטרית שתיצור גאות וגירעון עמוק כדי להציל את הכלכלה.

עובדים מובטלים אינם בהכרח "פנויים"

כמובן, הבעיה האמיתית בניסוי המחשבתי שלי היא שמבנה הייצור הוא אוסף מורכב ומשולב של מוצרי הון הטרוגניים. אין די באמירה שלכלכלה יש את אותו מספר מכונות ואותו מספר עובדים כפי שהיה ב2007. זה לבדו לא מוכיח שה"תמ"ג הריאלי" של 2007 היה יציב. (לאלו שרוצים דימוי יותר טוב לנקודה זו, עם מספרים אמיתיים – אני ממליץ לקרוא את "מאמר הסושי" שלי.).

סטיבן הורוביץ המחיש לאחרונה את מרכזיותה של תיאוריית הון בפראדיגמה האוסטרית:

"בדרך כלל אוסטרים מדברים על שני ויכוחים גדולים בנוגע לתקופה שבין מלחמות העולם – הדיבייט על החישוב הסוציאליסטי והדיבייט בין קיינס להייאק. ואלו היו גדולים, בייחוד אם ב"גדולים" הכוונה ל"בעלי השפעה מרכזית על עיצוב מדיניות".  זה דיון מהנה להתווכח  מה מהדיבייטים חשוב יותר.

אולם ככל שאני חושב על זה יותר, וככל שמאורעות השנים האחרונות משחקים תפקיד חשוב, בייחוד השיבה לחשיבה בסגנון קיינס, כך אני חושב שהם במקומות השני והשלישי מבחינת חשיבות.

הדיבייט החשוב ביותר בכלכלה בתקופה שבין מלחמות העולם היה הדיבייט בין הייאק לנייט על תיאוריית הון… זו אי ההסכמה על טבעו של ההון, ואיך החלטות על חלוקתו נעשות שעומד בשורש שני הדיבייטים!

קחו לדוגמא את הדיבייט שהיה לנו השבוע, כמו כן את הפוסטים הקודמים על תמרוץ וקיינס. מרכזיות ההון בדיבייט על החישוב צריכה להיות ברורה (אחרי הכול, קארל הזקן ידע מה במרכז העניינים כשהוא בחר שם ליצירת המופת שלו).

אוסטרים התייחסו אל תיאורית הון כאל נושא "מתקדם", סוגיה "כה קשה" , שעלינו להרחיק תלמידים ממנה. אני חושב שזו טעות. אני חושב שזה צריך להיות בחזית ובמרכז של תפיסתנו על איך תיאום ושיתוף פעולה מתארגן בחברה שלנו, וזה צריך להיות אחד הנושאים הראשונים, ולא אחד הנושאים האחרונים, שאנחנו מלמדים בקורסים אוסטרים.

התפיסה של השימוש בהון כמפתח לכלכלה, שמתחילה ממנגר, דרך מיזס, האייק ולאכמן, ועכשיו לחברינו הטוב פיטר לווין, היא מה שמסמל את ייחודיותה של הגישה האוסטרית."

כאשר אנו מבינים מהניתוח האוסטרי את סיבת המשבר – כלומר, שהגאות שקדמה לתקופת השפל אפשרה לכלכלה להגיע למבנה לא בר קיימא – אז אנו יכולים  להבין את ה"שימוש" של המשאבים הפנויים לכאורה.

אחרי קריסה של גאות, עובדים ובעלי הון מוציאים זמן יקר על חיפוש נישות חדשות לאור המידע החדש. בשוק ללא הפרעה תקופת ההתאמה הזאת תיגמר ודאי תוך שישה חודשים. אך כשהממשלה והבנק המרכזי עושים כל שביכולתם בכדי למנוע את תהליך ה"התחסלות" הארור, ההשתקמות לכאורה מאיטה לכדי זחילה.

נחזור לרגע לסיפור הגמדים הטיפשי. אם הממשלה והבנק המרכזי יקחו צעד אחורה ויתנו לטבע לעשות את שלו, מה יקרה? זה נכון, העניים בסיפורינו יסבלו קריסה דרמטית ברמת החיים. יזמים יכנסו במהרה לכאוס, וינסו להתגבר על המצב על ידי למצוא התאמה בין משאבים פנויים ועובדים מובטלים.

הקורא עלול לחשוב שזה ייקח בערך חודש לעובדים ולבעלי הון לתקן את הנזק שגרמו הגמדים על ידי החזרת הכול למקומו הקודם – אך זה לא  המצב. זכרו שכמה חלקי ציוד כבדים הוזזו אלפי מילים, זה לא יהיה הגיוני להחזיר את הכול לנקודת ההתחלה.

בנוסף, כל תעשיית ההובלה תהיה אף היא משותקת מהתעלול. אפילו אם כל העובדים היו מנסים לעשות את דרכם חזרה, עבור חלקם זה עלול לקחת חצי שנה. אחרי הכול, המטוסים, האוטובוסים, הרכבות, יהיו כולם משותקים בהתחלה, מאחר וחלקי החילוף והאנשים המוכשרים לעשות את תפקידם יהיו מפוזרים בכל הארץ גם כן.

כפי שמיזס ציין, הקיום של השקעות נפל, מחייב יזמים לעשות את המיטב, להניח למה שהיה ולהתמקד בעתיד. בתרחיש הגמדים התאורטי שלנו, זו תהיה טעות טרגית מצד אנשים לנסות לחזור לאופן הייצור שהיה לפני הקריסה. אם הם יעשו כן אנשים ירעבו למוות לפני שיהיה ניתן לייצר שוב.

במקום זאת, אנשים יצטרכו לאלתר. רופאי מוח יצטרכו באופן זמני להיות עובדי כפיים, ובולדוזרים מיוסטון עלולים לשמש לאסיפת שלג בדטרויט.

הנקודה החשובה היא שאפילו הבעלים של מוצרי הון "פנויים" ועובדים "מובטלים" יחפשו באופן אקטיבי תפקידים חדשים בתקופת ההתאקלמות הנוראית הזו. כל ניסיון לקצר את התהליך עם אינפלציה או הוצאות גירעוניות פשוט יהרסו את מנגנון המחירים ויהפכו את תהליך ההתאקלמות מחדש לארוך יותר.

לסיכום

הקיינסיאנים מתמקדים בנתונים מצרפיים, כ"מלאי" ההון, ו"היצע" העבודה, מה שמוביל להצעות מדיניות כושלות. האסכולה האוסטרית תמיד הכילה תפיסה עשירה של מבנה הון. בקרב האסכולות המרכזיות, רק האוסטרים יוכלו להעריך נכון מה קורה אם ניתקל במתקפת גמדים – או בקריסתה של גאות אינפלציונית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

שבדיה – חינוך פרטי-ציבורי

הקדמה: המדינות הסקנדינביות מהוות מוקד לשיח כלכלי סוער. הסוציאליסטים משתמשים בקיום מדינות אלה כדי לטעון שמדינת רווחה היא מודל נהדר שיכול להתקיים במציאות. ליבראלים בניגוד לכך מערערים על הנחת המוצא לפיה מדובר במדינות סוציאליסטיות – וטוענים כי המדינות הסקנדינביות קפיטליסטיות.

שבדיה היא דוגמא מעניינת ורלוונטית. שבדיה ממוקמת שלישית במדד התחרותיות מחד, וידועה בתור מדינה סוציאליסטית מאוד, המטילה מסים גבוהים על האזרחים שלה מאידך.

אנחנו נתמקד בחופש העסקי של שבדיה ובדרך המיוחדת בה היא בוחרת לנהל את מדיניות הרווחה שלה בתחומי הבריאות והחינוך.

אם נהנתם לקרוא – אתם מוזמנים להירשם דרך המייל – או לעשות לייק בדף הפייסבוק.

***

חופש כלכלי

קודם כל, אנתח את ההבדלים בינינו לבין שבדיה לפי מדד החופש הכלכלי (עליו הסברתי בעבר כאן) בכל פרמטר בנפרד.

במונחי הוצאות ממשלתיות וחופש פיסקאלי שבדיה מכילה הרבה יותר רווחה מישראל. ( היא עושה זאת בדרך ייחודית – ונעסוק בנקודה זו בהמשך).

שבדיה נקייה משחיתות ומבטיחה זכויות קניין יותר מישראל. מאחר וישראל גם היא לא נמצאת מתחת לממוצע העולמי – לא מדובר בפערים המעידים על שחיתות של ממש, אלא על חוסר יעילות משפטית גרידא.

נקודה זאת בלבד אזקוף לזכות התרבות השבדית – בהיעדר נימוק טוב יותר.

חופש משחיתות

לעומת זאת, בחופש להשקיע, בחופש פיננסי ובחופש עסקי שבדיה עוקפת את ישראל בהפרש ניכר.

להזכירכם, החופש להשקיע הוא החופש של חוסכים להשקיע היכן שיבחרו, והחופש העסקי נמדד ברגולציה המוטלת על בעל העסק. ישראל ממוקמת במקום ה109 מתוך 144 מדינות במספר הימים הנדרש לפתוח עסק, ובמקום ה90 מבחינת נטל הרגולציה.

חופש עסקי

בשאר התחומים אין הבדלים ניכרים בין שבדיה לישראל (למעט תחום החופש התעסוקתי. בפתרון לתחום תעסקותי נגעתי בפוסט הקודם).

שבדיה ממוקמת כיום במקום השלישי במדד התחרותיות העולמי.

כתבי The Marker  הלכו ושאלו בשבדיה עצמה כדי לשמוע מהשבדים מה סוד ההצלחה שלהם. להלן קטעים נבחרים מהראיונות.

ראשית עם פרופסור אורג'אן סולוול:

אין בעיות באיכות השירותים לאחר ההפרטה?

"בשורה התחתונה הציבור אוהב את התחרות, ואת העיקרון שלפיו אם הוא לא מרוצה מבית חולים אחד או בית ספר אחד הוא פשוט הולך לאחר. אפשר אפילו ללכת לבית חולים בחו"ל. אנשים כאן יודעים לעשות את הבדיקות ואת השיקולים שלהם. אם פעם היו רגילים לקבל את מה שהשלטון נותן, כיום, הצרכנים של שירותי הרווחה הרבה יותר מתוחכמים".

לאחר מכן עם המשנה לנגיד:

סוונטה אוברג המשנה לנגיד

מהן הרפורמות ששוודיה צריכה לבצע כעת?

"צריך להגמיש את ההגנה על התעסוקה. השיטה הנוכחית לא עונה על צורכי הצעירים. צריך להוריד את שיעורי המס, ואת מס רווחי ההון שמגיע ל-30%. המס יצר תופעה שזכתה לכינוי 'הפרדוקס השוודי': חברות סטארט-אפ ממהרות לעשות אקזיט ולהימכר, כי אין תמריץ להקים חברה גדולה ולשכור עובדים בשוודיה. בחלק מהמקרים, במקום לפטר היו שולחים אנשים הביתה לפנסיה מוקדמת. זה נגמר".

ושר האוצר אף יותר חריף:

מדינת הרווחה השוודית ידועה מאוד בעולם, אבל אתה שינית אותה. למה ואיך?

"יש לנו מסורת של שילוב פתיחות כלכלית עם רשת ביטחון חברתית. הוספנו הקפדה על אחריות תקציבית – וזה יסוד מרכזי באמינות שלנו. בשנתיים האחרונות ביצענו גם רפורמות לחיזוק התמריצים לעבודה. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למציאות הגלובלית, תוך יצירת בסיס רחב שבו נספק חינוך וסיוע – יחד עם הגדלת הגמישות בשוק העבודה".

איך מבצעים את זה?

"באמצעות שלוש פעולות. הראשונה היא הורדת מסים: עד 2006 השוודי הממוצע היה משלם את שיעור המס השולי הגבוה במדינות המתפתחות, וכיום אנחנו לא רחוקים מהממוצע של ה-OECD עבור בעלי שכר נמוך וממוצע. בעלי שכר גבוה ממשיכים לשלם מסים גבוהים.

הפעולה השנייה שביצענו היא רפורמה במדיניות הרווחה, בעיקר במה שנוגע לביטוח מחלה. עשינו שינוי דרמטי במטרה לכוון אנשים חזרה לעבודה. הדבר השלישי היה ייעול של מערכת הרווחה: הכנסנו מבנה של יעדים ובקרה ויצרנו תחרות בין ספקי שירותים ציבוריים ופרטיים. כך חיזקנו את מערכת החינוך".

אנדרס בורג - שר האוצר

אנדרס בורג – שר האוצר

איך קורה שמשפחות ההון בשוודיה לא פוגעות בכלכלה, בעוד במדינות אחרות הן מעכבות את הצמיחה?

"אנחנו מאמינים בבעלות פרטית. חשוב לדעת מי הבעלים של חברה. אף שיש לנו שוק הון מפותח, כשזה מגיע לניהול חברה אנחנו חושבים שבעלות חזקה היא דבר מבוקש. אבל זו גישה שחייבת להיות מבוססת על שוק מקומי תחרותי. לא נקבל מציאות שתעכב יזמות וחברות חדשות, או שתאפשר יצירה של חברות מונופוליסטיות או כאלה שיגרפו רווחים 'אוליגרכיים'.

בשנים האחרונות ביצענו דה-רגולציה עמוקה של הכלכלה. אני חושב שזה תרם לנו. לפני 15 שנה השוודים שילמו את המחירים הגבוהים בעולם עבור מזון. כיום, בגלל הכנסת התחרות בייצור ובקמעונות, מחירי המזון בשוודיה הם בין הנמוכים במדינות המפותחות".

בדברו על הוזלת מחירי המזון לא מזכיר שר האוצר השבדי כי שוק המזון הפך לתחרותי בין השאר עקב הורדת הפיקוח על ייבוא מתחרה.

כאשר השר נשאל איך קורה שמשפחות ההון לא צוברות כוח – הוא ממקד את ההסבר שלו בדה-רגולציה. חופש עסקי – הוא המפתח למניעת היווצרות של מונופולים.

יצירת תנאים בהם לעסקים קל להפתח ולהתחרות בתחרות הוגנת זה מול זה – ובהם הצרכן יכול לבחור בעצמו מהותית לא רק לשוק הפרטי.

רווחה לכולם

שבדיה למדה בדרך הקשה מה קורה כאשר מנסים להתערב בשוק הפרטי.

כפי שנכתב על הנושא בקו ישר, עד לאמצע שנות ה-70 נמנעה הממשלה מלהתערב בתעשייה ובמסחר. למרות כוחם הרב של איגודי העובדים ומעמדם החוקי הדומיננטי נשמרו הפוליטיקאים והאיגודים מהלאמת התעשייה והקפידו על כלכלה פתוחה לעולם וללא תכנון מרכזי.

בשנות ה-70 החל הממסד הפוליטי להיכנע לדרישות שונות של קבוצות לחץ והרחיב את "הזכויות החברתיות" תוך התערבות מסיבית בשוק העבודה. נטל המס גדל כדי לממן את הגידול בהוצאות מדינת הרווחה. תעשיות שנקלעו לקשיים (חלקן בגלל השינויים העוינים בסביבה העסקית)  זכו לסבסוד ממשלתי. מנגנון השוק החופשי שובש על ידי התערבות הולכת וגדלה של הממסד הפוליטי. הסקטור העסקי הגיב בהקטנת השקעותיו והממשלה העמיקה את "מעורבותה החברתית" כדי "להלחם באבטלה" – הגדלת סובסידיות וייזום פרויקטים ציבוריים. תעשיית הפלדה הולאמה, כך גם המספנות ותעשיית הטקסטיל. הוצאות הסקטור הציבורי תפחו בשנות ה-70 בכ- 6% לשנה ואילו הסקטור הפרטי לא ייצר די כדי להזין מגזר ציבורי כה רחב.

חשוב לציין כי גם לפני שנות ה60 וה70 – התקיימה מדיניות רווחה, אך בתקופה זו החלה הממשלה ליישם מדיניות מתערבת בשוק עצמו, ונוסף לכך – החלה לסבסד מפעלים ולהלאים אותם. ניתן לראות מהדברים שאמר קודם שר האוצר מה הדעה על כך בדיעבד.

בשנות התשעים החלה שבדיה, מחוסר ברירה, לקצץ את כנפי מדינת הרווחה ואת מעורבותו המגוננת של הממסד. אפילו הסקטור החקלאי שזכה לעשרות שנות הגנה, סבסוד, פיקוח על יבוא מתחרה של מוצרי מזון – נאלץ להפוך לתחרותי.

שבדיה כיום עדיין מיישמת מדיניות רווחה רחבה – בתחומים הכוללים את כלל האזרחים שלה, ולא בתחומים נקודתיים. המודל הסקנדינבי מאפשר מדיניות רווחה לצד תחרות – אך הרווחה צריכה להיות לכולם, בדמות חינוך לכולם ובריאות לכולם – ובאופן שיתואר בחלק הבא.

אין מקום במודל לסבסוד מפעלים מסוימים או לחסמי ייבוא – המבזבזים כספי מסים ומונעים תחרות.

שוק ציבורי שהוא גם שוק פרטי

שבדיה מיישמת נכון להיום את שיטת השוברים של מילטון פרידמן – הן בתחום החינוך והן בתחום הבריאות.

אסביר באופן כללי איך שיטת השוברים עובדת בחינוך (גם בבריאות היא עובדת באופן די דומה):

–         כל הורה מקבל שובר. השובר מאפשר לו לשלוח את ילדו לקבל חינוך.

–         בית ספר פרטי מעניק חינוך לילד בתמורה לשובר – ואת השובר הוא מביא למדינה.

–         המדינה בתורה משלמת לבית ספר תגמול על התלמיד, את החלק היחסי בתקציב לעלות של ילד אחד.

–         כלומר, כל בית ספר מקבל מהמדינה כסף לפי כמות התלמידים שלומדים אצלו, והמדינה מעניקה חינוך בעלות זהה לכל ילד.

הרציונל מאחורי השיטה היא שכך יווצרו בתי ספר שיענו על צורכי ההורים באופן אידאלי. בתי הספר יתחרו ביניהם על התנהתלות יעילה ומספקת – כדי שההורים יהיו כמה שיותר שבעי רצון.

האם שיטת השוברים מצליחה במטרותיה?

שיטת השוברים בחינוך

בתי הספר הפרטיים מצליחים יותר במבחני PISA:

השוואה לפי מבחני PISA

נראה כי גם במדד שביעות הרצון של ההורים, התלמידים ואפילו המורים – בתי הספר הפרטיים נוחלים הצלחות גדולות יותר.

מחקרים נוספים אף מראים כי יש חשיבות גדולה לשני מאפיינים של יישום שיטת השוברים בשבדיה:

–         אין חסמים לפתיחת בתי ספר חדשים.

–         בתי הספר הפרטיים לא יכולים לגבות תשלום נוסף מהורים בעבור השירותים שהם נותנים, ולא יכולים שלא לקבל תלמידים על סמך הכנסה כספית, רקע אתני, או יכולת.

מחקרים מלמדים כי יש שני מאפיינים שהופכים את שיטת השוברים השבדית להצלחה:

* בתי ספר אינם רשאים לגבות תשלום נוסף מההורים על הלימודים, ואינם רשאים לבחור אילו תלמידים לקבל ואילו לא – אפילו אין להם רשות לסנן על סמך כישורים. כך לא נוצרת סגרגציה (או cream -skimming) כלומר מצב בו בתי ספר פרטיים בשיטה הם "לעשירים בלבד".

* קל מאוד לפתוח בתי ספר שיתחרו עם בתי הספר הקיימים. כך לא נוצרים מונופלים מקומיים.

שיטת השוברים בבריאות

גם בתחום הבריאות עושה רושם כי יש לשיטת הואוצ'רים (שוברים) הצלחה יתרה.

כ8% מבתי החולים השבדים פרטיים שפועלים לפי שיטת השוברים – כלומר מקבלים כסף מהממשלה על כל חולה שבוחר בבית החולים שלהם.

בית החולים סנט גוראן, בשטוקהולם, הוא אחד מאותם בתי חולים. בית החולים מנוהל על ידי חברה פרטית בשם "Capio".

בריטה וולגרן, מנהלת בכירה בסנט גוראן הסבירה לגרדיאן על בית החולים. לדבריה בית החולים בעל 310 מיטות, משרת 430 אלף אנשים, ובכך עוקף את יריביו המולאמים בתוך שבדיה ומחוצה לה.

בית החולים סנט גוראן

לדבריה מקרי חירום רואים דוקטור תוך חצי שעה, בהשוואה לארבע שעות במערכת הבריאות הבריטית. "לקחנו מחלקת חדרי מיון שהתמודדה עם 35 אלף חולים בשנה, וכעת היא מתמודדת עם 75 אלף" אומרת וואלגרן. "ככל שכמות האשפוזים עולה, שכן יש לנו אוכלוסיה מזקנת גדלה, כך עלינו לשפר את ביצועינו."

קפיו טוענים שלסנט גוראן רמות נמוכות בהרבה של זיהומים הנגרמים מבית החולים, וסקרים בקרב החולים מראים על שביעות רצון רבה. משנה לשנה יש גם שיפור ברווח עקב גדילה בפריון – הישג שהמדינה לא יכולה לעקוף. תומס ברגלונד, נשיא קפיו, טוען ש"עבודה למען רווח עובדת בשירותי הבריאות, ושחברות עובדות על "קפיטליזם, לא אלאטרואיזם".

חשיבות

להצלחת השיטה לשפר את הישגי בתי הספר הן במבחנים בין לאומיים – והן בשביעות הרצון של כל הנוגעים בדבר חשיבות עצומה. זאת מאחר ואין כמעט שום מתאם בין השקעה כספית בחינוך לבין הצלחתם של תלמידים במבחנים – כלומר, השקעה כספית נוספת בחינוך לא תשפר את המצב – יש להשתמש יותר נכון בתקציב הקיים.

רננה לויאני בכותבה עבור המכון לחקר שווקים וכן אורי כץ מגיעים למסקנה כי העלת שכר המורים בפנים עצמה, ללא תחרות או שינוי מבני מקיף – לא תועיל.

לכן חשוב ליישם את שיטת השוברים במקרה זה. לא רק זאת – אלא שחשוב להביא למצב בו אם תיושם שיטת השוברים, לא יוטלו חסמים המונעים מבתי ספר חדשים להיכנס כאמור קודם.

תחרותיות – כפי שניתן ללמוד משבדיה, היא המפתח להצלחה – והדרך להשיג אותה, היא הורדת חסמי הכניסה בדמות רגולציה שהממשלה מייצרת מלכתחילה וטיפול מקיף בסוגיות מבניות המקשות על מתחרים חדשים להיכנס.

ירדן גזית מראה בניתוח סקרים שהוא כתב למכון לחקר שווקים, כי הצעירים כבר רואים שיש לתמוך בשיטת הואוצ'רים.

עוד הוא מראה כי התמיכה בשיטת הואוצ'רים לא מיטיבה עם העשירים ביותר – אלא להפך, העניים יותר והם אלו שתומכים בשיטה.

כל אלו סיבות מצויינות להתחיל ליישם את השיטה ובהקדם.

לסיכום

שבדיה מנהלת מדיניות המערבת חופש כלכלי רב, יחד עם תקציב ממשלתי גבוה ומדיניות רווחה.

החופש הכלכלי והחופש משחיתות הופכים את שבדיה למדינה מהתחרותיות ביותר בעולם.

מדיניות הרווחה השבדית נעזרת בשיטת השוברים וכוללת בתוכה בחירה אישית רבה. הבחירה האישית בבתי ספר ובבתי חולים, כמו גם ניהול חלק מהמוסדות הללו על ידי גופים למטרת רווח – מאפשר מוסדות רווחה יעילים יותר.

אם ישראל רוצה ללמוד משבדיה, כדאי לה לשפר את החופש הכלכלי כתרופה נגד הריכוזיות. ולשפר את השירותים שהיא נותנת לאזרחיה באמצעות שימת דגש על בחירה אישית, בין אם מדובר ברופא המשפחה, או בבית הספר שהילד בוחר ללכת אליו, ואפילו מיקור חוץ לגופים פרטיים שיעשו את העבודה.

כל זאת תוך הסרת חסמים, שתאפשר פתיחה של בתי ספר ובתי חולים חדשים על בסיס שיטת השוברים שיתחרו עם המוסדות הקיימים ויאלצו אותם לשמור על סטנדרטים גבוהים.

אם נהנתם לקרוא – אתם מוזמנים להירשם דרך המייל – או לעשות לייק בדף הפייסבוק.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

מהגרים בישראל – קרבנות ופתרונות

הקדמה: הפוסט הזה הוא הפרק השלישי העוסק במהגרים בישראל – ובאופן ספציפי בהגירה מאפריקה. בפרקים הקודמים התייחסתי להגירה באופן כללי, ולנתוני הגירה בישראל. אישתון הקדים אותי ביום והוציא סטטוס קולע ובו הוא משווה בין כמות העובדים הזרים המבוקשים כעת וכמות המהגרים מסודן ואריתריאה בישראל. הפתרון שאני מציע כולל זאת – ובפוסט הקודם כבר הוכחתי את האמור ע"י אישתון – המהגרים לא תופסים מקום עבודה של ישראלים – אלא של עובדים זרים.

באופן כללי הדיון סביב המהגרים נסוב בעיקר סביב נתונים בלבד. עד לפרק זה גם אני התייחסתי אך ורק לנתונים יבשים.

זה השלב להפסיק זאת.

בכדי להבין למה יש ליישם את הפתרונות עליהם אני ממליץ יש להבין את ההשלכות של המעשים שלנו. יש להסתכל בעיניים של האנשים שאנחנו רוצים להשליך חזרה לארצם. יש לשמוע את סיפורם ולהבין את כאבם.

אני רוצה שתכירו את הילדים שעל מותם אנו אחראים – לפני שתסכנו עוד חיים של חפים מפשע.

הדיון הליברלי – שטחי הפקר

לפני שנגיע לשלב הפתרונות, אבהיר את עמדתי בכללי על הסוגיה. יש לאפשר לכל אדם לשפר את חייו ע"י הגירה לכל מקום. בניגוד לסוגי חופש אשר יש איזשהו ספק למי הם עוזרים – החופש להגר ממקום למקום מחזק בבירור את החלשים ביותר.

הגירה חופשית יוצרת לעתים קשיים על האוכלוסיה המקומית, אך על קשיים אלו ניתן להתגבר באמצעות פיקוח ממשלתי. צעדי הפיקוח המונעים את הקשיים אינם מומלצים, וללא ספק יכבידו על המהגרים – אך גם מצב זה עדיף למהגרים, מאשר לא לאפשר להם להגר כליל.

את עמדה זו מייצג נפלא בריאן קפלן בדיבייט שמובא לפניכם:

דיון מורחב בנוגע לרגולציות האפשריות על ההגירה והסדרת העניין מבחינת חוק ייעשה בחלק האחרון של פוסט זה.

אלו התוקפים את עמדתי יישאלו את השאלה "האם אין לי זכות על השטח שלי? אין לי זכות להחליט מי נכנס ומי לא?".

שאלה זו מבהירה יותר טוב מהכול חלק מהותי מהבעיה בדרך ההתמודדות הנוכחית עם המהגרים. מדינת ישראל, ככלל (עד לתהליכי בניית הגדר) לא מנעה מהמהגרים להיכנס. אולם לא כל מדינת ישראל שילמה את מחיר ההגירה, אלא רק קומץ ערים נבחרות. על אי היכולת למנוע את כניסת המהגרים משלמים תושבי דרום תל-אביב מחיר שאין לאיש ספק כי הוא כבד.

בעיה זו הייתה נפתרת בקלות – אם היו מחזקים את הרשויות המקומיות על פני השלטון הריכוזי.

עיריית תל-אביב, ותושבי תל אביב צריכים להיות אלו שמקבלים את ההחלטה האם לקבל אל חיקהם מהגרים או לא. לא זהבה גלאון שחיה בפתח תקווה, ולא מיכאל בן ארי שמתגורר בקרני שומרון.

האדמה, ובכלל זה השטח "הציבורי" צריכה להיות שייכת (ע"פ משנת ישעיהו ליבוביץ' בין השאר) למי שעושה בה שימוש מעשי. תושבי דרום תל-אביב הם העושים שימוש בשטח, והם צריכים להיות בעלי הסמכות לקבל את ההחלטות.

מה יקרה אם יתנו את הסמכות לקבל החלטות לקהילות המקומיות?

ראשית – קהילה מקומית שלא רוצה או לא יכולה להתמודד עם המהגרים – תדאג לא לקבל אותם.

שנית – אלו שרוצים בטובתם של המהגרים יאלצו למצוא להם פתרון, ובמידת הצורך להוציא מכספם הם כדי לאפשר למהגרים למצוא מקום נוח לחיות בו. האחריות לדאגה למהגרים מוטלת על אלו שמאמינים שזו חובתם המוסרית, ועליהם בלבד, ואסור ליצור מצב בו אלו שלא מאמינים שמחובתם המוסרית לעשות זאת – הם הנושאים בנטל.

בסופו של דבר כמו שהוקם מרק לבינסקי, יקומו עוד פתרונות וולנטריים.

אסיים חלק זה בנימה אישית – אני מאמין באדם, ובטוב ליבו. לכן אני מאמין שגם בארצינו יקומו אנשים שיבחרו בסופו של דבר לסייע לפליטים. צריך רק להציב בפניהם את ההזדמנות.

***

הקורבנות – לא נעים להכיר

כשאנחנו מדברים על "פליטים" על מי אנחנו מדברים? מה קורה וקרה בשנים האחרונות באריתריאה? מה קרה בסודן? את מי גרשנו, ומה המחיר?

אריתריאה

אריתריאה מנהלת משטר דיקטטורי אלים המתעמר באזרחיו.

האופי הדיקטטורי מתבטא פשוט בכך שחל איסור על כל התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה – מה שאומר שאסור לקיים כל אופוזיציה לשלטון. נסגרה באריתריאה כל העיתונות הכתובה שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001, ובמדד החופש העיתונאי שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות" היא מדורגת אחרונה מתוך 179 מדינות. האוניברסיטה האחרונה שהייתה באריתריאה נסגרה ע"י הממשלה וגם חופש דת לא ניתן למצוא בה.

בכתבה זו תוכלו לראות בין השאר ראיונות עם אריתריאים:

אריתריאה

אבל כל זה מתגמד ברגע שמגיעים לגיוס החובה בארתיריאה. באריתריאה יש חוק שירות חובה, כאשר השירות בפועל נמשך בממוצע מגיל 18 עד גיל 55. השירות לא מוגבל לעיסוקים צבאיים בלבד, ולכן מדובר בפועל בעבדות בכפייה ללא שכר.

די בעריקות מהצבא האריתריאי כדי להראות "התנגדות למשטר" מבחינת הממשל האריתריאי, ולכן העריקים או אפילו המוחים נזרקים לכלא כפי שתואר בכתבה למעלה.

הסרטון הבא ממחיש חלק מהתנאים שבהם הם מוחזקים:

יש עוד חומר כתוב על העינויים שנעשים בכלא האריתריאי. אביא דוגמא קצרה שפורסמה ב"הארץ":

"עמנואל, בן 33, ברח מאריתריאה לפני שלוש שנים וחצי. הוא בא לישראל עם אשתו, אך שני ילדיו נשארו מאחור. עמנואל שירת בצבא 12 שנה, ונשלח לכלא שלוש פעמים – פעם לחודשיים, פעם לשלושה חודשים – ולאחר ששאל את מפקדיו מדוע החיילים עוסקים בסלילת כבישים ובניית בתי מפקדים במקום לשמור על המדינה – נשלח לשנתיים מאסר. לדבריו, בכלא מוגשת ארוחה אחת ביום, ומקלחת היא מותרות של פעם בחודש. "הכלא מתחת לאדמה," הוא מספר ל"הארץ". "בשביל לדבר צריך אישור מהשומר – אם לא, מרביצים, קושרים, שופכים עליך מים עם סוכר ואז זורקים אותך בחוץ ובאים כל הג'וקים והנמלים". עמנואל מוכן לוותר על העבודה שמצא ולשבת בכלא הישראלי, רק לא להישלח בחזרה לאריתריאה. אתה מתאר גיהנום, הוא נשאל, ומשיב: "הגיהנום יותר טוב". "

סיני

אך כל זאת לא מספיק כדי לתאר מה עובר על המהגרים. יש את תחנת המעבר בסיני (אותה עברו ככל הנראה גם אריתריאים וגם סודאנים). הסרטון הבא מראה שינוי שהחל בסיני, אך עלינו להבין שהשינוי רק התחיל – והמצב שם היה כך זמן רב.

מי שלא מסתפק בכך יכול לראות את הסרטון הזה בו ניתן לשמוע עדויות של אריתריאים מישראל מדברים על קרוביהם החטופים.

כאשר אתם שואלים את עצמכם למקור הפשיעה בקרב מהגרים – חישבו מה אתם הייתם עושים לו הייתם יודעים שקרובי משפחה שלכם נחטפו ובעוד אתם נושמים חופשיים, הם מעונים. דמיינו את הקולות שלהם בטלפון. תארו לעצמכם מה הייתם עושים כדי להציל אותם. ואז תבינו את אחד מהמקורות לפשיעה בקרב מהגרים.

סודאן

בכדי להבין את הסכסוך שהתגלע בסודאן והוביל בסופו של דבר לרצח העם בדארפור נצטרך להסתכל מספיק אחרונית.

ב1962 החלה מלחמת אזרחים בסודאן, בשל התנגדות אפריקאים לא-מוסלמים לדיקטטורה הצבאית שהנהיגו הערבים המוסלמים באותה תקופה. לאחר מלחמה ארוכה שבאמצעה הפוגה, נגמרו הקרבות רק ב2002. ב2003 נחתם הסכם בין שני הצדדים. ההסכם לא היה מקובל על המורדים – שפתחו במרד ב2003.

לאחר נצחונות רבים של המורדים בדרום, העלתה ממשלת סודאן הילוך, והחלה שימוש נרחב יותר בקבוצות מיליציה ערביות חמושות הקרויות ג'נג'וויד. הממשלה הכחישה קשר לקבוצות הללו, שכן הן לחמו באופן לא הומאני בעליל, תוך שריפת כפרים ורצח של עשרות אלפי אזרחים.

המהגרים מסודאן אינם ערבים או מוסלמים, שכן היו קרובים או תוייגו בצד המורד – האנטי-מוסלמי ואנטי-ערבי. הם בדרך כלל היגרו מסודאן כתוצאה מנזקים מהמלחמה, בין אם מדובר בחשש ממוות, ובין אם מדובר באנשים שביתם נשרף וקרובי משפחתם נמנים בין ההרוגים.

ב2011 לאחר סיום הסכסוך, משאל עם בנושא וחתימת הסכם – קיבלה דרום סודאן עצמאות.

למרות זאת, לדרום סודאן אין עוד את התשתיות להכיל את כל השבים. למי שלא מסתפק בנתונים, לפיהם 18% חיים מתושבי דרום סודאן חיים בתנאי רעב ו51% מהם חיים על פחות מ1.25 דולר ליום, אני ממליץ לקרוא את התיעוד החי יותר של יותם גדרון.

מימין: נוח, מאם, סאנדיי והתינוק ניאן – מתוכם רק מאם וסאנדיי נותרו בחיים

ניתן לקרוא על מקרים ספציפיים של ילדים שבבירור היו שורדים לו היינו בוחרים להשאירם בישראל. בכך שגירשנו אותם – הובלנו למותם באופן ישיר!

פתרונות

הפתרון הנוח ביותר שראיתי נמצא בדף עמדה שמצאתי.

אביא את הפתרון ממש כלשונו:

פתרון ישים ויעיל כלכלית התואם לערכי המוסר יתבסס על שיתוף פעולה פרטי-ציבורי בו הממשלה תתפקד כמפקח ושומרת הגבולות ואילו כל העלויות המשויכות להליך ההגירה ישולמו על ידי המגזר העסקי (אשר ירוויח בתורו מהעסקת העובדים). כלומר, מעסיק ישא בעלויות הסעת עובד זר, קליטתו וכן ישא בעלויות נזקים עברייניים או אחרים כתוצאה מפעולות הפליט במידה ולזה אין האמצעים לשאת בהם. באופן זה האחריות מוטלת לפתחו של המעסיק ובכל מצב יש לאזרחי המדינה "כתובת" משפטית לפנות אליה. מצב זה יתמרץ את המעסיקים לדאוג לתנאי מחייה הולמים ולפקח על העובדים מלכתחילה. לא נובע מכך כי העובד יהיה כבול למעסיק כפי שיפורט בהמשך.

  • אזרח ישראלי (להלן- המעסיק) יוכל להוציא אשרת העסקת פליט (שהיתריה יפורטו בהמשך) במשרד הפנים בכפוף להצגת תעודת יושר ותשלום אגרה שמטרתה כיסוי עלויות המנהלה בלבד.

אחריות המעסיק על העובד

מוצא הפתרון הבא:

  • על מנת למנוע ממהגרים בעלי נטיות או כוונות עברייניות תוטל אחריות שילוחית מלאה על האזרח הישראלי המבקש להעסיקם. מכך יעלה כי על המעסיק לבדוק את הפליט היטב אחרת הוא יישא במלוא האחריות.
  • מעסיקים יוכלו לגייס פליטים תחת התנאים הבאים:
    • המעסיק יישא במלוא העלויות הקשורות להסעת הפליט והסדרת מעמדו.
    • המעסיק מתחייב שיישא במלוא עלות גירוש פליט במידה וגירוש כזה יידרש על פי חוק.
    • המעסיק מתחייב שיישא באחריות שילוחית כנגד כל נזק פלילי או אחר שיבצע הפליט.
    • המעסיק מתחייב שיישא בכל עלות רפואית או אחרת שישית הפליט על מערכות המדינה במידה ולפליט אין יכולת תשלום.
    • יופרש סכום של 8% ממשכורתו של הפליט לקרן פיקדון בבית השקעות ישראלי או בנק ישראלי אשר תפדה לרשות הפליט עם עזיבתו את הארץ. במידה והפליט יחמוק מלעזוב כספי הקרן יוחרמו לצורך כיסוי עלויות לכידת הפליט וגירושו מהמדינה מהמדינה. במידה ויהיו עלויות נוספות המשויכות ללכידת הפליט הן יושתו על מעסיקו, שיידרש לשלם קנס או לחלופין למצאו ולהסגירו למשטרה תוך פרק זמן שייקבע. . לצורך העניין המעסיק יהיה רשאי לדרוש ערבויות כספיות נוספות, אך לא לתפוס את דרכונו של הפליט או מסמכים אחרים.

 

פליט יוכל להגיש בקשה לאשרת עבודה (במצרים) במידה ו-

  • קיים מעסיק בעל אשרה המצהיר על כוונתו לקלוט את העובד.
  • הפליט נבדק על ידי רופא בעל רשיון רפואה ישראלי ונמצא נקי ממחלות.
  • אשרת העבודה תהיה תחומה בזמן (6 שנים) ותקנה למהגר "מעמד עובד", אשר יקנה לו זכות לעבוד בישראל על ידי מעסיק בעל אשרה, בכפוף לתשלום מס מלא (אם ישים) ללא כל אפשרות הטבות רווחה (אך פטור מתשלומי ביטוח לאומי)
  • פליט שיוכיח את היותו פליט חרב- כלומר נרדף במדינתו, יזכה לתנאי שהות ועבודה מוקלים.

טיפול בפליטים הנמצאים בארץ כיום

הסיבה להימצאותם של 54 אלף עובדים כיום ללא אשרת עבודה היא הזנחה ממשלתית מתמשכת . המדינה נקטה במדיניות "לא כאן ולא שם" ובחרה לעצום את עיניה. פתיחה במסע רדיפה ומעצרים רחב היקף פולשני ויקר, אשר יביא למעצרם לא רק של עשרות אלפי פליטים אלא גם ובהכרח של ישראלים (אשר יסייעו בהסתרת או העסקתם הבלתי חוקית של הפליטים), וכן ידחוק רבים נוספים העובדים כיום "בשחור" למחתרת ולפשיעה לא תפתור את הבעיה משורשה, תעלה תוצאות דלות ותהיה יקרה. לפליטים הנמצאים כיום יוצא בפשטות (באופן חד פעמי, עד תאריך שייקבע) לעבור הלבנה במסגרתה הם יכנסו למסלול הפליט הרגיל, תינתן להם ארכה של 3 חודשים למצוא מעסיק לצורך כך. לאחר מכן, מעסיק שייתפס מעסיק עובד לא חוקי יענש במלוא עלויות גירושו בתוספת קנס.

לפתרון המוצע ניתן להוסיף סעיפים הישלימו אותו, במידה וחלק מהקוראים מודאגים לא שלמים איתו כפי שהוא מוצג.

לדוגמא, אפשר להוסיף שעל מנת שאזרח ישראלי יעסיק פליט, יהיה צורך גם באישור הרשות העירונית שבה הוא מתכוון להעסיק את הפליט.

הגבלה זו אמורה להרגיע גם את החוששים מפני פשיעה וגם את אלו החוששים מפני אובדן תעסוקה.

***

לסיכום שלושת הפוסטים בנושא:

הבעיות בארצות המוצא של המהגרים, כמו גם העושר,והביטחון בישראל בשילוב עם מיקומה הגיאוגרפי יוצרים מצב המעודד הגירה לישראל.

קשה להוכיח שיש פשיעה חמורה באופן יוצא דופן של מהגרים כלפי ישראלים. גם אם יש פשיעה כזאת, התמודדנו עם קשיים דומים כשקיבלנו גלי הגירה קודמים.

כיום רוב השוהים הלא-חוקיים בישראל אינם מהגרים מסודאן ומאריתריאה.

המהגרים לא תופסים מקומות עבודה של ישראלים. תפיסת המצב כמשחק סכום-אפס בינינו לבין הפליטים נובעת מהגבלות ממשלתיות אחרות, אותן תיארתי בעבר כאן.

המפתח לפתרון הבעיות הנגרמות כתוצאה מההגירה הוא העצמת המוסדות העירוניים והסמכתם לפתור את הבעיה.

על מנת להרגיע חששות (מוצדקים או לא) של אזרחים ניתן להטיל הגבלות על המהגרים וההגירה, אך אסור לגרשם לארצם! חלקם רואים במקום ממנו הם ברחו גיהינום, ויסכימו לעשות הכל כדי לא לחזור לשם.

הביקוש לעובדים זרים מספיק גדול כדי לספק מקומות עבודה לכל המהגרים.

באמצעות מדיניות מסודרת המאפשרת למהגרים לעבוד, ומטילה על המעסיק והרשויות העירוניות את הסמכות לדאוג למהגר – אפשר לחסוך כסף רב למדינה ככלל, וסבל רב – גם מהתושבים וגם מהמהגרים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת