הגירה בישראל – חלק ב' – פשיעה, מספרים וקצת היסטוריה.

הקדמה: הפוסט הזה הוא פרק שני מבין שלושה פרקים שעוסקים בסוגיית הפליטים וההגירה מאפריקה. הפוסט הזה ישלים בתקווה את הנושאים שאישתון לא נגע בהם בפוסטים שלו בנושא. הפוסט מבוסס בין השאר על נייר עמדה בנושא עובדים זרים בכללי, שכתב בועז ארד (מטעם מכון ירושלים לחקר שווקים) ומסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא שכתב ד"ר גלעד נתן. אני ממליץ לכם לקרוא גם את הפרק הראשון, ואת הפרק הבא.

פשיעה

האם המהגרים פושעים יותר מאשר השוהים המקומיים? האם זאת סיבה מספקת לסלק אותם?

אישתון כבר כתב על נושא הפשיעה, והראה כי הרבה מהנסיונות לכמת את הפשיעה בקרב מהגרים המראים על פשיעה מופרזת בקרב

ההשוואות שאני יכול לערוך הן חלקיות בלבד.

ראשית כל יש להבין כי כל אוכלוסיה שמגיעה לכאן במספרים גדולים ללא ידיעת השפה וללא הון מספיק כדי להתאקלם מתקשה להסתדר. באופן לא מפתיע, נוצרות דעות שליליות בקרב רוב הישראליים המקומיים בנוגע לאוכלוסיה הזאת. התופעה לא נולדה עם הגיעם של פליטי סודן ואריתריאה.

לפני קצת יותר משנה יצאה כתבה לפיה 40% ממקרי הפשע בתל אביב נעשים על ידי מהגרים.

נעשים נסיונות רבים להוכיח שהמהגרים אכן אחראיים למקרי פשע רבים יותר מהאוכלוסיה המקומית. אישתון הפריך בפוסט שלו את חלקם הגדול.

אך גם אם נניח כי אכן אחוזי הפשיעה לא רחוקים מהפרסומים, האם זה באמת כה חריג? האם גלי הגירה קודמים לא הביאו עמם פשיעה?

אצטט לכם מאתר האגודה למען יהודי אתיופיה:

"תיקים פליליים גדולים בערים בהם ישנו ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה ב-2006

בערים בהם ישנם ריכוזים גבוהים של יוצאי אתיופיה, אחוז התיקים הפליליים שנפתחו לבני הנוער העולה מקרב הקהילה האתיופית הוא גבוה מאוד, ביחס לשיעורם באוכלוסייה.

להלן דוגמה של שלושה ערים:

רחובות – סך כול התיקים שנפתחו עמד על 225, מתוכם מספר התיקים שנפתחו לנערים העולים מקרב הקהילה האתיופית הוא 118 תיקים כלומר יותר ממחצית התיקים הפליליים שנפתחו ברחובות לבני הנוער הם לנערים עולים יוצאי אתיופיה.

גדרה– בגדרה נפתחו בשנת 2006 עשרים ושלושה תיקים פליליים ומתוכם 20 תיקים נפתחו לבני נוער עולה מקרב הקהילה האתיופית והם מהווים כמעט 100%.

נתניה– סך כל התיקים הפליליים שנפתחו בנתניה בשנת 2006 עמד על 159, מתוכם שליש נפתחו לבני נוער עולה מקרב הקהילה האתיופית והוא עומד על 50 תיקים פליליים."

גם במספר התיקים שנפתחו לבני נוער אתיופים ביחס לשיעורם באוכלוסיה ניתן לראות גדילה לקראת 2006:

טבלה

גם במקרה הזה כמובן שזכו האתיופים ליחס עוין מהישראלים הותיקים.

סקרים שנערכו הן ב2004 והן ב2012 מצאו שרבים מהישראלים לא רצו לגור לייד אתיופים, או לשלוח את ילדיהם לבית ספר בו לומדים גם ילדים אתיופים.

קל להבחין בדפוס קבוע – כל אוכלוסיה זרה שמגיעה לישראל רשומה כמשתתפת בפשיעה יותר, בייחוד כאשר הרקע התרבותי שונה. (אני מזמין את בעלי הזיכרון המופתח להיזכר בסטיגמת "הרוסי השיכור והמסוכן" שהייתה רווחת בשנות ה90). קל גם לראות שהדיירים החדשים זוכים ליחס עוין מהמקומיים.

למען הסר ספק – אין בכתוב כאן כל כוונה לפגוע ביוצאי אתיופיה – יש כאן אמירה פשוטה: כל גל של מהגרים נתקל בקשיים להסתגל למציאות החדשה. המהגרים האחרונים מאפריקה לא יוצאי דופן בתחום זה.

נוסף על כך יש להבהיר כמה בעיית הפשיעה בקרב המסתננים חדשה – נכון ל2010 לא נראו נתונים חריגים בפשיעה של המסתננים כלפי הישראלים אפילו ביחס לכלל האוכלוסיה, וזאת על פי מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא.

יש לשים לב – יהודי אתיופיה נהנו במידה זו או אחרת מתמיכת משרד הקליטה וללא ספק החזיקו בזכות לעבוד. למהגרים האפריקאים ניתנים תנאים גרועים בהרבה. לאחרונה עיריית תל אביב החלה באופן מגמתי להפסיק להנפיק להם רשיונות עסק. אם לא די בכך, שר הכלכלה החליט שיש לאכוף את חוק שכר המינימום במיוחד על המהגרים במוצהר במטרה לעודד אותם לעזוב ולהרתיע מעסיקים מהעסקתם. קל לשער שאדם שלא יכול לעבוד, לפתוח עסק ולהתפרנס ידרדר לפשיעה.

לסיכום חלק זה – לא נראה כי יש ל"מסתננים" נטייה מוגברת לפשיעה – יותר סביר להניח שככל המהגרים הם נתקלים בקשיי הסתגלות, רק שמאחר והמדינה עזרה לשאר המהגרים להסתגל, ואת המהגרים הטריים היא מכשילה, הם נתקלים בקשיי הסתגלות מיוחדים.

היסטוריה

יהודים לא רוצים, לא רצו ולא ירצו לעבוד בעבודות מפרכות. אערוך סקירה קצרה של מספר נקודות בהיסטוריה ואראה כי כבר שנים רבות שהיהודים נוטים לעבודות נוחות הדורשות קריאה וכתיבה ולא לעבודות פיסיות:

–          במהלך ימי הביניים ועד המאה ה19 הכנסייה אסרה על נוצרים להלוות בריבית. ההלכה אוסרת על יהודי להלוות בריבית לחברו היהודי – אך לא נאמר חד משמעית שאסור להלוות בריבית לגויים. כך בין השאר זכו היהודים לדימויים כטפילים מרושעים החיים על חשבונם של אחרים.

–          בארה"ב כבר במאה ה18 היו היהודים בדרך כלל חלק מהמעמד הבינוני. במאה 1880, 80% מהיהודים בארה"ב עסקו במקצועות צווארון לבן. 44% מהמשפחות היהודיות החזיקו משרת אחד או יותר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה 80% מהמגרים לארה"ב היו במעמד פועלים. דור אחד לאחר מכן 60% מאנשי הקהילה היהודית עסקו במקצועות צווארון לבן.

–          ברוסיה בסוף המאה ה19 בערך מחצית היהודים עסקו בשירות הציבור, מקצועות חופשיים ומסחר. לאחר קום ברית המועצות (1939) נתון זה נשאר כפי שהיה, רק שכמות הפקידים עלתה וכמות הסוחרים קטנה דרמטית.

–          לפני קום המדינה היה קונפליקט בארץ ישראל בנושא העסקת עובדים ערבים. בני העלייה הראשונה הסוציאליסטים (אשר כונו הבועזים) לא רצו שיהודים יעסיקו ערבים. אך בני העלייה השנייה מצאו שהעסקת הערבים יעילה יותר וחיונית למשק החקלאי. הם גם גרסו כי הפועלים היהודים מוכשרים בעבודות הקשורות בשפה, אך יכולתם המעשית ירודה – וכי אי העסקת הערבים מפאת מוצאם מפריע לשכנות הטובה איתם.

–          כפי שניתן ללמוד מנייר העמדה של בעז ארד בנושא – עם חתימת הסכמי אוסלו (1993) חלה ירידה משמעותית בכמות העובדים הפלסטינאים ועלייה בעובדים הזרים. למעשה בעז ארד מראה כי העובדים הזרים לא מחליפים את הישראלים – אלא את הפלסטינאים. באותו נייר עמדה גם הראה כי כדי להניע עובדים ישראלים לעבודות מפרכות יש צורך בסבסוד ממשלתי יקר ומיותר.

המהגרים האפריקאים לא מגיעים עם הכשרה גבוהה, ועובדים במקצועות שלא דורשים הכשרה גבוהה. נייר העמדה שהזכרתי קודם המראה כי עובדים זרים לא מחליפים עובדים ישראלים רלוונטי גם כאן – שכן המהגרים מתרכזים בעבודות שלא דורשות הכשרה – אותן עבודות בערך שהעובדים הזרים לוקחים.

 ניתן לסכם בכך שהמהגרים החדשים לא דוחקים החוצה את העובד הישראלי הממוצע – אלא את המהגרים הקודמים. ובכל מקרה ביקוש לעבודה זרה היה בארץ כבר מקום המדינה והוא כאן כדי להישאר.

מספרים

אך בכל זאת, יש כאן מהגרים האפריקאים הלא הם "שוהים לא חוקיים", אסור להשאיר "שוהים לא חוקיים" בארץ. האמנם?

להלן טבלה שנכתבה במסמך של רשות האוכלוסין וההגירה:

טבלה 1

כלומר, חלקם היחסי של ה"מסתננים שנכנסו לישראל" הוא שליש מהשוהים הבלתי חוקיים. מה עם שני השלישים האחרים? רובם תיירים ללא אשרה בתוקף. כמעט כ50% מהתיירים ללא אשרה בתוקף, כלומר 47.5 אלף איש – יוצאי ברה"מ. כאן המקום להתייחס לנתונים שמביא אישתון:

"כשקרסה ברה"מ, היו בה באותו הזמן כ-300 מיליון איש, שישראל לא יכלה לקלוט אותם; ממש כשם שלאריתריאה וסודאן, ביחד, יש אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, שישראל לא יכולה לקלוט אותם.

למרות שכך, מיליון פליטים רוסים נכנסו לארץ. כשהם הגיעו לפה, בישראל חיו פחות מחמישה מיליון בני אדם. העלייה הרוסית היוותה 20% מהאוכלוסיה הישראלית. למרות זאת ולמרות שחלק ניכר מהם לא היה בדיוק יהודי וכמעט אף אחד מהם לא היה דתי או מסורתי, המדינה שרדה. לא רק שרדה, אלא לאחר תקופת השתלבות, היא קיבלה זינוק של צמיחה כלכלית והמשיכה להתקיים עד הימים האלה."

משום מה הקריאות להוציא את השוהים הלא-חוקיים נזרקות באופן סלקטיבי כלפי המהגרים החדשים מאפריקה, ולא כלפי השוהים הותיקים יותר מבר"המ. הייתי משער (זו השערה בלבד) כי הסיבה העיקרית לכך היא שהעולים מברה"מ עברו תקופת התאקלמות (אמנם די קשה, שנמשכת בחלקה עד עכשיו).

אם מודאגים מכמות הזרים שנוכחים כאן בניגוד לחוק – לא ה"מסתננים" החדשים הם אלו שצריכים לעורר את דאגת התושבים, אלא ה"מסתננים" הותיקים.

***

לסיכום:

– לא ניתן לקבוע בודאות כי המהגרים החדשים פושעים יותר מהאוכלוסיה המקומית.

– גם אם כן – לא ניתן לומר שהפשיעה שלהם חורגת ממה שישראל מתמודדת איתו בכל גל הגירה. ואפילו אם הפשיעה חורגת ממה שאנו רגילים להתמודד איתו בכל מקרה הגירה – זו יכולה להיות תוצאה של הבדלים במדיניות הממשלתית.

– רוב השוהים הלא-חוקיים בישראל כרגע אינם המהגרים האפריקאים החדשים, אלא שוהים לא חוקיים אחרים.

אין יסוד סביר להניח שהמהגרים "גונבים עבודה" מישראלים.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

הגירה בישראל ובכלל – חלק א' – תרבותנות, כוח עבודה למכירה וייצוא כוח עבודה

הקדמה: הפוסט עומד לעסוק בעיקר בסוגיית הפליטים וההגירה מאפריקה. את הפוסט אני כותב בין השאר בעקבות כתבה שכתב מזמן בן כספית, שהייתה מבחינתי "הקש ששבר את גב הגמל". הפוסט יחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון, הגירה בכללי ונושאים נוספים, בחלק השני בעיות העולות מהמגרים (פשיעה ו"אבדן מקומות עבודה") בחלק השלישי אתעסק במוצאם של חלק מהמגרים ובפתרון אפשרי לבעייתם.

כוח עבודה למכירה

בפוסט הזה אתייחס (כמו רבים לפני) אל כוח עבודה כמוצר. הראשון (למיטב ידיעתי) להתייחס לכוח עבודה כמוצר היה מארקס, שמתאר בחיבורו "על עבודה שכירה והון" שהפועל מוכר את כוח עבודתו לבעל ההון. אכן יש לכוח עבודה ולמוצרים רגילים הרבה מן המשותף.

עיקר ההבדלים הם שכוח עבודה הוא מוצר שנמכר על ידי רוב האנשים, לקבוצה קטנה של קונים (המעסיקים) מה שלעתים נדירות בלבד קורה בשוק המוצרים הרגיל. עוד הבדל מהותי הוא שבמכירת כוח עבודתו, אדם לא רק שוקל את כמות הכסף שירוויח, אלא גם מוסיף שיקולים נוספים – לדוגמא, ההנאה שהוא יפיק מהעבודה, הדימוי שיש לעבודה זו בחברה, כיצד היא תוכל לקדם אותו בהמשך הקריירה.

קווי הדמיון רבים : גם כאן הטלת הגבלה על מחיר המוצר (במקרה הזה השכר) יכול לייצר פער בין הכמות המבוקשת (במקרה הזה – כמות העובדים המבוקשת) לכמות המוצעת (כמות המשרות המוצעת). כאשר מוטל חוק שכר מינימום כמעט תמיד האבטלה עולה בשל פיטורי עובדים שהעסק כבר לא מפיק די תועלת מהעסקתם בכדי להמשיך ולהעסיק אותם, ומתפתח שוק שחור של עבודה.

גם כאן, לרוב (למעט מקרים חריגים) חוקי הצע וביקוש רגילים חלים. כאשר גדל הביקוש לכוח עבודה לא מיומן – עולה מחירו, כלומר השכר שמוכנים לשלם בעבורו. כאשר עולה ההצע של כוח עבודה לא מיומן – בדרך כלל יורד מחירו, כלומר השכר המוצע עבורו.

גם במקרה זה, ליצרנים המקומיים יש אינטרס ברור שלא לאפשר ייבוא כוח עבודה זר, מחשש שהוא יגדיל את ההצע ויוריד את המחיר. כמו ברוב המקרים פונים היצרנים לממשלה שתגן עליהם מפני היבוא המסוכן.

רוב הפעמים ניתן לפסול די בקלות את טענות היצרנים. נדגים על המשק החקלאי בישראל. בישראל המשק החקלאי הוא לא יותר מ2% מכלל העובדים במדינה. המכס על מוצרי מזון גבוה להחריד. כאשר שוקלים האם להוריד או לא את גובה המכס יש לשקול בין השאר את העובדה שמול מוצרים שכל אחד צורך – ישנם רק 2% מהעובדים בארץ שיאלצו להסתגל למצב החדש.

סלט זה יקר רצח

כאשר נוגעים במכס על עבודה לא מיומנת (כלומר בהטלת קשיים על הגירה למדינה מסוימת) הסיפור מעט יותר מורכב. יש חשש רב שמאחר ובמקרה הזה רבים מהעובדים לא מיומנים, הכנסת עובדים נוספים תפגע ביכולת ההשתכרות שלהם.

מחאות נגד היתר ייבוא כוח עבודה זר היו מהמחאות האלימות ביותר בהיסטוריה הנוגעות לאיסור על ייבוא מוצר כלשהו בכלל.

תרבותנות

כאשר אנשים רוצים לפתח שנאה לאחר, או הצדקה ליחס רע אליו הם תמיד מוצאים לכך הצדקה "מדעית". בין אם ההצדקה מבוססת על עובדות ובין אם לאו – הצדקות כאלה נוצרות גם היום, ומשתנות לאורך ההיסטוריה.

עוד לפני שהגזענות (המדע הקודם המצדיק יחס שונה) נעלמה מן העולם כבר נוצר סוג חדש של הצדקות – התרבותנות. בעוד הגזענות מאמינה שקיים גזע שלו מאפיינים אחידים ולא ניתן להעלים אותם, ושעשויים להזיק לנו בין אם נתמזג איתו, ובין אם פשוט ניתן לו לשהות בחברתינו – התרבותנות גורסת בדיוק את אותו הדבר, רק על תרבות במקום על גזע.

התרבותנים מאמינים שלתרבויות, דתות ועמים יש מאפיינים נלווים (שלאו דווקא מוכרים ומזוהים על ידי כולם כמאפיינים שלהם) אשר נשארים של אותה קבוצה בהכרח. תרבותן יוכל להגיד, לדוגמא, שהרוסים אוהבים כוח מטבעם, שזה "אצלם בתרבות" ולקשר זאת לאופי השלטון של פוטין או להצבעה לליברמן. התרבותנים היום בישראל נוטים להתמקד באיסלאם ובערבים. האיסלאם בשל הכתוב בקוראן מפורשות מאוד מקל על התרבותנים להגיד שלא יכולים להיות מוסלמים מתונים, שהאיסלאם לא יכול להשתנות – הוא חייב בשל הכתוב בקוראן לנסות להשתלט על העולם כולו.

שנאת האחר (קסנופוביה) היוותה כר פורה במשך שנים לצמיחה של התנגדות עניפה לעובדים זרים אשר "תופסים את מקומות העבודה שלנו". בין אם הטענות על הנזק שנגרם מהגירה לעובדים מקומיים נכונות ובין עם לאו – יש להבין את הקשר ההדוק בין שנאת הזר לחשש מאיבוד מקומות עבודה.

"זה או אנחנו או הם" – כלכלת האבטלה והגירה

תפיסת מקומות העבודה כמשחק סכום אפס וחשיבה לוטידית  קשורה מאוד לנושא כלכלת האבטלה.

נחזור למודל האבסטראקטי שתיארתי בפוסט בנושא. על מנת להבין יותר טוב את ההסבר כאן, מומלץ לקרוא את הפוסט הקודם. המודל מתאר מדינה פרימיטיבית סגורה ואת תגובתה להתפתחות טכנולוגית. במודל הנחתי מספר הנחות, וכעת אסיר אחת מהן. אסיר את ההנחה כי היפוטזיה היא משק סגור.

כעת יש לנו שתי מדינות היפוטזיה ותיאורזיה. השינוי הטכנולוגי שחל בהיפוטזיה, כפי ששמנו לב – יוצר לטווח הקצר עודף בכוח אדם. לטענתי, לפעמים עוד לפני שיצליחו להבריג את כוח האדם מחדש חזרה לתוך הכלכלה המקומית, יהגרו העובדים אל תיאורזיה ויחפשו בה מקומות עבודה. הגירה, או ייצוא כוח עבודה עודף – היא פתרון הרבה יותר מהיר מאשר המצאת מענה חדש לצורך קיים, בייחוד כאשר המשאבים הנתונים מוגבלים (ראו הנחות).

כאשר כוח העבודה העודף עובר לתיאורזיה הוא לא מתקבל שם בסבר פנים חמות. גם שם, בהיעדר שינויים טכנולוגים מהפכניים – לא יהיה לו היכן להקלט, ואם כל ההנחות שחלו על היפוטזיה חלות גם בתיאורזיה – סימן שיווצר גם שם עודף כוח עבודה בשלב מסוים, שכן בעלי הקרקעות יעתיקו את הפיתוח הטכנולוגי שנוצר בהיפוטזיה. במצב כזה אנו צפויים לראות שנאה מאוד גדולה כלפי המהגרים החדשים. במצב כזה, עד להיווצרות מקומות עבודה חדשים – ישנה תחרות דה-פקטו על מקומות העבודה הקיימים, ותחרות כזו, תעודד באופן טבעי שנאה בין העובדים המקומיים למהגרים.

אם נסיר גם את ההנחה שהמשאבים מוגבלים, נקבל מציאות אחרת לחלוטין. נניח כעת שתיאורזיה היא מדינה שחצייה מיושבת, וחצייה מיוערת ולמעט מספר שבטים פרימיטיביים עוד יותר מהתרבות של תיאורזיה עצמה – אינה מיושבת. עודף כוח האדם יתקבל כעת בברכה, שכן יהיה כיצד להשקיע אותו – בכיבוש של שטח נוסף וניצול המשאבים שבו.

ההתפתחות של אמריקה מזכירה מאוד את האמור לעיל.

הנתונים ההיסטוריים שיש לי כאן חלקיים והניתוח שלי לא מדויק, אך בכל זאת הוא מבוסס דיו כדי שאביא אותו.

תגליות חשובות ברפואה, בכימיה, בביולוגיה, בפיסיקה ובאסטרונומיה קרו במאה ה16 וה17 באירופה. נהוג לכנות את כל ההתפתחויות הללו "המהפכה המדעית". פיתוחים אלה, הם שסיפקו לאירופה את הכלים החשובים שבלעדיהם היא לא הייתה מצליחה להתפשט לרחבי כל העולם. בלי פיתוחים אלה – לא היה קולוניאליזם.

המתיישבים הבריטים באמריקה היו ברובם אנשים עניים שחיפשו הזדמנות להתחיל חיים חדשים. על אותם עניים פיקחו מטעם המלך אצילים. אלו שהפליגו לאמריקה היו משרתי חוזה, כלומר הוחתמו על חוזה שאומר שכאשר יגיעו לאמריקה הם יצטרכו לעבוד עבור חברת ההתיישבות עד שהם מחזירים את עלות ההפלגה, ואז הם יכולים לקבל את השטח לעצמם.

פרסומת

האצילים שנשלחו היו כאלה שהמלוכה חששה שיתסיסו נגדה לו יישארו בבריטניה, אצילים שירדו מנכסיהם. בריטניה למעשה ייצאה אצילים ועניים שהיו יכולים ליצור בעיות פוליטיות לו היו נשארים שם.

יש להבין את הקשר שבין נושא הפוסט – מדיניות הגירה, ובין פרט ההיסטוריה שהובא לפניכם זה עתה. אני גורס כאן כי אחת מדרכי ההתמודדות של חברה עם עודף בכוח אדם הוא ייצוא של כוח האדם למדינות אחרות.

הציוויליזציה האירופאית המשיכה לצמוח ולגדול באמריקה הצפונית ולקבל אליה עוד ועוד מהגרים. האמריקאים פיתחו חשש שמקומות העבודה שלהם יתפסו על ידי זרים רק הרבה לאחר שאמריקה כולה הוחזקה על ידי אמריקאים והייתה מיושבת לחלוטין. רק כאשר המשאבים נתפסים כמוגבלים – נוצר הצורך למלחמה במהגרים חדשים המתחרים על מקומות עבודה.

כוח אדם מיוצא מתקבל בברכה כאשר נתפס שישנם די משאבים כדי לאכלס אותו. אך כאשר יש תחרות על המשאבים הקיימים ותפיסה של מקומות העבודה כמשחק סכום אפס – לא משנה ממה החסך במקומות העבודה נובע – תמצא התנגדות למהגרים.

ממשלת ישראל מגבילה הלכה למעשה את כמות המשאבים שיש לשוק הפרטי בתוכה. היא מגבילה את השימוש בקרקע, מקשה על ייבוא של מוצרים חשובים, ביניהם מזון ומלט. אם מקבלים את מקבלים את ההגבלות כגזרה משמיים, קל להדרדר משם לתפיסת המשאבים כמוגבלים בפועל – ומשם הדרך להאשמת הזר על "העלאת מחירי הדירות בדרום תל אביב" קצרה להפליא.

הקולוסוס החדש

על פסל החירות האמריקאי, המסמל את אמריקה ואת האתוס שלה חקוק שירה של אמה לזרוס (משוררת יהודיה) "הקולוסוס החדש". הקולוסוס היה פסל ענק של אל השמש היווני שהוקם באי רודוס לפני הספירה. השיר לא עוסק בפירוט בחופש כלכלי כמו שאנחנו מכירים אותו עכשיו. לא בחופש ממס, ולא בחופש מרגולציה ממשלתית – אלא בחופש להגר.

השיר עוסק בארצות הברית כבית לגולים. אסכם בהבאת השיר באנגלית ובתרגום שלי לשיר (עירבבתי עם תרגומים שכבר קיימים).

הקולוסוס החדש

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

העולם בו קיינס ניצח

הקדמה: ישנו ויכוח עתיק יומין בין הכלכלה הקיינסיאנית לכלכלה האוסטרית. לרוב חושבים על הויכוח הזה כויכוח בין ג'ון מיינארד קיינס לפרידריך הייאק. לעיתים מגדירים את הויכוח הזה כויכוח בין מילטון פרידמן לפרידריך הייאק.
אני ממליץ לצפות בסרטון מצחיק ומעניין שנערך בנושא.

הסרטון מציג את הנראטיב הליברטריאני-אוסטרי בנושא. פרידריך הייאק מנצח את קיינס בקרב האגרוף – כלומר בטענות, ובשל שחיתות ממשלתית (בדקה 06:20 – כאשר הייאק אומר שהממשלה מנהלת יחסי אוהבים עם התאגידים מישהי לוחשת לשופט משהו) ותאוות כוח ממשיכה ההתערבות.

לפוסט הזה שני שלבים. ראשית אראה כי הסרטון ואוסטרים רבים התומכים ברעיון שהוא מציג בכלל לא תוקפים את עמדתו של קיינס – אלא של אלו המכנים את עצמם "ממשיכיו". לאחר מכן אציג בהמשך למודל הגולמי של כלכלת האבטלה, איך ניתן ליישם פיתרון קיינסיאני אמיתי, ואיך, במודל התיאורטי הדבר היה יכול לסייע לשוק ולא להכשיל אותו.

***

קיינס, פרידמן והמדיניות כיום

ג'ון מיינארד קיינס הוא למעשה אבי התיאוריה המאקרו-כלכלית הנפוצה כיום.

קיינס הראה תיאורטית, בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב בזמנו, כי יכול להיות שיווי משקל במשק – במצב בו יש אבטלה.

לטענת קיינס כדי לצאת ממצב כזה – ולעבור לתעסוקה מלאה, נדרשת התערבות ממשלתית. אם המדינה תיכנס לגירעון, ותגדיל את הוצאותיה – היא תגדיל את הביקוש למוצרים. בכך שתגדיל את הביקוש למוצרים – היא תביא ליצירה של תעסוקה. המועסקים, בתורם, יצרכו יותר מכפי שצרכו כשהיו מובטלים – מה שיביא להיווצרות מקומות עבודה נוספים. גדילה נוספת זו קרוייה בשם המכפיל הקיינסיאני.

קיינס תמך בתמרוץ פיסקאלי, כלומר, בכך שהממשלה תיכנס לגירעון או תגדיל את הגירעון הקיים – ובכסף הנוסף תעסיק אנשים ישירות.

חשוב להבין שקיינס (וכך גם אבא פ' לרנר – יורשו וממשיכו האמיתי) תמך במדיניות זו רק לתקופות שפל – בתקופות שבהן יש גאות, מציע קיינס דווקא להקטין את הגירעון ולנקוט במדיניות פיסקאלית מצמצמת (הקטנת הוצאות ממשלתיות).

מילטון פרידמן, מייצג זרם המוניטריזם תמך בהתערבות מוניטרית בלבד, ללא תמרוץ פיסקאלי. לפי תפיסה זו די בהתערבות של הבנק המרכזי כדי לאזן שפל וגאות בכלכלה, ואין כל צורך בהתערבות הפיסקאלית שקיינס הציע.
לפי גישה זו על הבנק המרכזי לעשות את הדברים הבאים:

– להעלות או להוריד את שער הריבית שבו הוא מלווה לבנקים פרטיים, בכדי להשפיע על שער הריבית בשוק.
– למכור או לקנות אגרות חוב כדי להקטין או להגדיל את כמות הכסף בשוק.
– להיות מלווה אחרון לבנקים – במידה ויש בהלה לבנקים ועקב כך סכנה להתכווצות מוניטרית, כלומר למצב שבו הרבה כסף "נעלם" בשל בהלה לבנקים – על הבנק המרכזי להלוות לבנק הפרטי שעומד לפשוט רגל כסף בשיעור ריבית 0%, על מנת למנוע את ההתכווצות.

מדיניות זו מתבססת על היסודות אותם הניח קיינס – לפיהם על המדינה לנהוג במדיניות נגדית למעגל העסקים, כלומר – כשיש שפל כלכלי עליה לתמרץ אנשים להוציא כסף, וכאשר יש גאות – לתמרץ אותם לחסוך. אך היא חורגת באופן קיצוני מהמדיניות שקיינס הציע.
קיינס סלד מהבורסה, אותה כינה קזינו. הוא לא האמין שיש לשקם גופים שפשטו רגל ב"קזינו", בייחוד לא באמצעות כספי מסים של אזרחים תמימים. קיינס לא היה תומך בחילוץ הבנקים, אותו טיפול "קיינסיאני" שנעשה למשבר בארה"ב בשנות האלפיים.
מדיניות קיינסיאנית פירושה תמרוץ פיסקאלי, ותמרוץ פיסקאלי בלבד.
כל מדיניות אחרת, המתבססת על רעיונות קיינסיאנים היא ניכוס שגוי של דבריו של קיינס.
המודל שבו קיינס צודק
בכדי לתאר מודל שבו קיינס צודק, עלינו לתאר משבר שנובע מבעיות בצד הביקוש ולא בצד ההצע.
נניח לצורך הדיון כי המשבר לא נובע מהתערבות ממשלתית – למרות הטענה האוסטרית שרבים מהמשברים לא היו קורים בהיעדר מדיניות ממשלתית שיוצרת אותם.
אפתח בתיאור המשבר:
כמו במודל שתיארתי בפוסט הקודם בנושא יש לנו משק סגור, ובו תעסוקה מלאה. התפתחות טכנולוגית מובילה לאבטלה. רק במקרה שלנו נוצר פתרון לאבטלה – נפוצה שמועה לפיה אוצר גדול קבור באדמה באזור מסוים. בעלי ההון שוכרים את העובדים המובטלים ואלה חופרים בחיפוש אחר האוצר.
כעת מגלים תושבי היפוטזיה כי השמועות היו כוזבות.
העובדים מפוטרים, ועקב כך צריכתם יורדת. עקב הירידה בצריכה שלהם – יש פחות ביקוש לעבודה, ועוד עובדים מפוטרים (מכפיל קיינסיאני הפוך), והרי לנו – משבר כלכלי.
חשוב מאוד להבין, אבטלה מובילה בסופו של דבר לתעסוקה חדשה, ולייצור של ערך רב יותר. בכדי להבין אני ממליץ על הסרטון הבא:

אך עדיין נותרנו עם בעיה – האבטלה היא בעיה לטווח הקצר, ואם לא נוצרים ביקושים למשרות חדשות באופן טבעי, היא אף עלולה להחמיר.

כנראה שמשרות חדשות יופיעו מתישהו בהמשך – בייחוד אם הביקושים יעלו, אבל לא נובע מכך שיש פשוט לחכות להופעת המשרות החדשות.

כאן נכנסת התיאוריה הקיינסיאנית. אם נוכל, באופן זמני, להגדיל את הביקושים על ידי העסקת עובדים – אותם עובדים ירכשו יותר, ויפעילו מכפיל קיינסיאני חיובי.

נניח במודל שלנו, שהממשלה מחזיקה מדפסת כסף ענקית אותה היא מפעילה בעצמה. לממשלה שלנו אסור להיכנס לחובות – היא יכולה ליצור כסף חדש רק ע"י הדפסתו. על ידי הדפסת כסף חדש והעסקת עוד עובדים, המדינה יכולה לפתור זמנית את האבטלה, ולהביא לביקושים שיצרו את המכפיל הקיינסיאני החיובי.

מומלץ שהממשלה תוציא את הכסף הזה על פרוייקטים מוסכמים לכל, ולא על עבודות מיותרות. ניתן להשתמש בשיטת השוברים, עליה כתבתי מעט כאן, כדי לקבוע לאן הכסף ילך.

אך בכך לא נגמר התהליך. העסקת העובדים הנוספים חייבת להיות זמנית בלבד.

לאחר שמבחינים בסימני התאוששות והיווצרות מקומות עבודה חדשים – יש לפטר את העובדים לאט ובהדרגה, כדי שימצאו את מקומם בשוק הפרטי. ללא שלב זה, לא תוכל הכלכלה להתפתח ולהתאים את עצמה למצב החדש ומשאבים יקרים יבוזבזו לשווא, שכן אינפלציה – התוצאה של מדיניות זו – היא מיסוי שקט, המקשה לטווח הארוך על השוק לתפקד כרגיל.

לשיטה שאני מציע יתרונות מובהקים על השיטה הקיימת, כמודל אוטופי, יש יתרונות מובהקים על השיטה הנהוגה כיום.

מאחר והמדיניות המתמרצת היא פיסקאלית ולא מוניטרית אין סכנה לקריסה פתאומית. כך שלמעשה נמנע הנזק העיקרי שנגרם מהמדיניות הנהוגה כיום.

המדיניות הנהוגה כיום מעודדת משברים חמורים יותר ומיידיים יותר כאשר ההשקעה שנוצרת מההתרחבות המוניטרית גורמת למשבר.

המדיניות המוצעת כאן תשחרר את כוח האדם המושקע במניעת המשבר (כלומר, המועסקים לעבודות ציבוריות) בהדרגה – בכדי לאפשר השתלבות יעילה שלהם במשק במקום עוד משבר.

***

לסיכום:

– קיינס לא תומך במדיניות המוניטרית אותה אנו מכנים "קיינסיאנית".

– תאורטית יכולים להיות משברים שיפתרו באמצעות תרופה קיינסיאנית מקורית. משברים אלו יהיו צריכים לנבוע מצד הביקוש – ולא מצד ההצע.

– יש לבחון קודם כל את הגורמים למשבר כדי לבדוק האם בכלל יש צורך בשימוש בתרופה קיינסיאנית.

– אין לי אמונה באף מוסד פוליטי כיום, שיוכל ליישם מדיניות קיינסיאנית מקורית כמו שצריך – ללא שחיתות, אך ורק במשברים הנובעים מבעיות בביקוש, והפסקת המדיניות המתמרצת בחלוף הזמן. [בערוב ימיו הגיע מילטון פרידמן למסקנות דומות.]

– על כן ברוב הדיונים אני תומך בעמדה האוסטרית – למרות שבתוכי אני עדיין מאמין שיש מודל שבו קיינס צודק.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

השפל הנשכח של 1920

הקדמה: מאמר זה לא נכתב על ידי. הוא נכתב טום וודס, עבור מכון מיזס. את המאמר המקורי תוכלו לקרוא כאן. את המאמר תירגמתי לעברית במלואו לאתר מכון מיזס בישראל. הורדתי חלק מהנאומים הפוליטיים של וורן הארדינג והוספתי בסוף הסברים – כדי להתמקד בעיקר ולהתאים את הטקסט אליכם. בחרתי להביא אותו, למרות שאני לא מסכים עם כל המסקנות שהכותב מסיק – מאחר ואני מוצא את התוכן מעניין וחשוב.

***

יש קלישאה נדושה שאומרת שאם אנחנו לא לומדים את ההיסטוריה אנחנו נידונים לחזור עליה. ידועה כמעט באותה מידה היא העובדה שאם יש לקחים להפיק מההיסטוריה, הדרג הפוליטי יפיק את הלקחים השגויים, ולעתים קרובות יעשה זאת בכוונה.

בשונה מהסתכלות על העבר כמקור לידע ולחוכמה, משטרים פוליטיים אימצו הרגל לרתום את ההיסטוריה ככלי נשק אידאולוגי, עיוותו אותה והתאימו אותה לשאיפות אקטואליות.

מסיבה זו אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שמנהיגינו הפוליטיים עושים שימוש אידאולוגי מובהק בעבר בהתייחסותם למשבר הפיננסי בארה"ב בשנת 2007. לפי הדעה הרווחת, עליה חוזרים ללא הרף, השפל הגדול של שנות ה30 היה תוצאה של קפיטליזם שלוח רסן, ורק התערבותם הנבונה של פרוגרסיביים החזירה את השגשוג.

רבים מאלה שויתרו על הטענה שתכנית הניו-דיל בפני עצמה הוציאה את ארה"ב מהשפל טוענים עם זאת שההוצאות הממשלתיות של מלחמת העולם הראשונה עשו זאת. (יש אפילו כאלו המכונים חסידי שוק חופשי ותומכים בטענה זו, שמסיטה את הדיון לנושא התמריץ הפיסקאלי).

הקשר בין אירועים היסטוריים אלו לבין ההווה הוא ברור מעליו: שוב קפיטליזם שלוח רסן יוצר בלאגן איום ושוב רק השילוב הנכון בין גירויים פיסקאליים ומוניטריים יכול להציל אותנו.

אם למי מקוראיי יש ספק שגרסא זו של האירועים מוטה – נסו לראות כמה אזכורים יש, אם בכלל, למשבר של 1920-1921. ולא פלא – פיסת מידע היסטורית זו מוציאה את האוויר מהמפרשים של אלו שמבטיחים פתרונות פוליטיים לבעיות כלכליות אמיתיות בליבו של משבר.

נהוג לחשוב כי בהיעדר התערבות ממשלתית שנעה נגד מחזור העסקים – בין אם מדובר בשימוש בכלים מוניטריים, פיסקליים או שניהם גם יחד – איננו יכולים לצפות להתאוששות, או לפחות לא להשתקמות מהירה. אולם מדיניות הפוכה ננקטה בשפל של 1920-1921, וההתאוששות לא איחרה לבוא.

המצב הכלכלי ב1920 היה עגום. בשנה זו האבטלה זינקה מ-4% לכמעט 12%, והתל"ג צנח ב-17%. לא פלא, לכן, ששר המסחר הרברט הובר– אותו מציירים באופן שגוי כתומך כלכלת לסה-פייר – הפציר בנשיא הארדינג ליישם מגוון של התערבויות ממשלתיות. הרדינג התעלם.

במקום "גירויים פיסקאליים" הארדינג קיצץ כמעט חצי מתקציב הממשלה בין השנים 1920 ו-1922. שאר המדיניות של הארדינג הייתה גם כן כלכלת לסה-פייר באותה מידה. שיעור המס ירד עבור כל קבוצת הכנסה והחוב הלאומי ירד בכשליש.

הבנק הפדראלי, בניגוד לכך, כמעט לא שינה את מדיניותו. כפי שהיסטוריון כלכלי תיאר זאת: "למרות ההתכווצות החמורה בשווקים, הבנק הפדראלי לא עשה שימוש בכוחותיו לשנות את הצע הכסף ולהלחם בהתכווצות". שנה לאחר מכן, ב-1921 כבר ניתן היה להבחין בסימנים של התאוששות. שנה לאחר מכן האבטלה ירדה ל-6.7% וב-1923 האבטלה הייתה בסך הכול 2.4%.

בהקשר יפרה את דיונינו זה להשוות את ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב לזו של יפן באותה תקופה. ב-1920 ממשלת יפן יישמה את העקרונות של כלכלה מתוכננת, במטרה לשמור על מחירים גבוהים באופן מלאכותי. כפי שמתאר זאת בנג'מין אנדרסון:

"הבנקים הגדולים, התעשיות הריכוזיות והממשלה חברו יחד, החריבו את השוק החופשי, עצרו את הירידה במוצרי סחורות, והחזיקו את רמת המחירים ביפן מעל לזו הנהוגה בעולם במשך שבע שנים. בשנים אלו ספגה יפן קיפאון כלכלי חמור, כאשר בסופן, ב1927, היא חוותה משבר פיננסי חמור כל כך שענפי בנקאות שלמים נפלו ואיתם תעשיות. זו הייתה מדיניות טיפשית. במאמץ להימנע מהפסדים בייצור של שנה אחת יפן איבדה שבע שנים."

מנגד, ארה"ב נתנה לכלכלה להתאים את עצמה. "ב1920-21" כותב אנדרסון:

"ספגנו את הפסדינו, התאמנו את המבנה הפיננסי שלנו, התמודדנו עם השפל שלנו,ובאוגוסט 1921 – התחלנו מחדש… ההתאוששות של העסקים הייתה מבוססת בעיקר על טיהור האשראי החלש, הפחתה משמעותית בעלויות הייצור, ועל יזמות פרטית חופשית. היא לא התבססה על מדיניות ממשלתית שנועדה לשפר את העסקים."

הממשלה לא פעלה כפי שהקיינסיאנים תמיד ייעצו לפעול, היא לא ניהלה חשבון לאומי גירעוני, ולא שטפה את המשק בהוצאות ממשלתיות מוגברות. במקום זאת, הם יישמו את התפיסה המיושנת לפיה הממשלה צריכה לשמור את ההוצאות ואת המסים נמוכים ולהפחית את החוב הלאומי.

אלו היו המוטיבים הכלכליים העיקריים בתקופת נשיאותו של וורן הארדינג. מעטים הם הנשיאים שספגו לעג כה רב כפי שספג הארדינג בחייו – ואף אחרי מותו. אולם הדעה הרווחת בנושא הארדינג טועה ואבסורדית: אפילו ה"שחיתות", כביכול, של ממשלו מעלות גיחוך ביחס לרמת השחיתות אליה למדנו להתרגל.

לא מפתיע עם כך לגלות, שכלכלנים מודרניים שלמדו על השפל של 1920-1921 לא הצליחו להסביר איך ההתאוששות הייתה כה מהירה וחלקה, בעוד הממשלה והבנק הפדראלי לא נקטו באף אחד מהכלים המאקרו-כלכליים – הוצאה על עבודות ציבוריות, ניהול תקציב גירעוני, או מדיניות אינפלציונית – בהם הדעה הרווחת רואה פתרונות להאטות כלכליות. הכלכלן הקיינסיאני רוברט גורדון מודה כי "המדיניות הממשלתית למתן את המשבר ולהאיץ את ההתאוששות הייתה מינימאלית. הבנק הפדראלי היה פאסיבי בגדול… למרות היעדר מדיניות גירויים ממשלתית, אולם, ההתאוששות לא איחרה לבוא".

היסטוריון כלכלי אחר הודה בקצרה כי "הכלכלה התאוששה בזריזות מהשפל ב1920-21 ונכנסה לתקופה של צמיחה נמרצת" אולם בחר לא להעיר על התפתחות זו. "הייתה זו שנת 1921" הואיל לומר קנת וויהר "הרבה לפני שמדיניות נוגדת מחזורים עסקיים הייתה מקובלת או אפילו מובנת". הם אולי לא "הבינו" במדיניות נוגדת מחזורי עסקים – אולם הכלכלה השתקמה – ומהר.

אחת ההתייחסויות הנוראות לנושא הגיעה משני היסטוריונים של תקופת נשיאותו של הרדינג, אשר טענו שאם הממשלה לא תחרים חלק גדול מההכנסה של העשירים הכלכלה לעולם לא תתייצב:

"הקיצוצים במסים, יחד עם השמת דגש על תשלום החוב הלאומי הפחתת ההוצאות הפדרליות, משתלבים לטובת העשירים. כלכלנים רבים מאמינים שסיבה מרכזית לשפל הגדול של 1929 היא הצטברות לא שוויונית של הון, שכנראה הואצה ב1920, כתוצאה מחזרה לנורמליות. חמישה אחוזים מהאוכלוסיה החזיקו בשליש מההון הלאומי נכון ל1929. קבוצה זו לא עשתה שימוש אחראי בכסף… במקום זאת הם המריצו השקעות לא בריאות בשוק המניות ובצמיחה לא שוויונית"

אם באופן אבסורדי תאוריה זו הייתה נכונה, העולם היה במצב קבוע של שפל. לא היה דבר חריג בדפוסי חלוקת ההון ב1920. פערים גדולים יותר התרחשו אינספור פעמים, במקומות וזמנים שונים, מבלי לגרום להפרעה כלשהי.

למעשה, השפל הגדול הגיע באמצע מגמת עלייה דרמטית בחלקה של המשכורת בהכנסה הלאומית של ארה"ב, ובמגמת ירידה של הכנסה מריבית, דיבידנדים ויזמות עסקית. למעשה אנחנו לא צריכים להפקיע רכוש מאף אמריקאי כדי להשיג עושר, תודה לאל.

אין די בכך שהראינו שהשגשוג הושב גם בהיעדר תמרוץ פיסקאלי או מוניטרי. עלינו להבין למה תוצאה זו הייתה צפוייה – במילים אחרות, מדוע שיקום השגשוג ללא התרופות שנהוג להשתמש בהם בתקופה האחרונה לא היה תוצאה של מקריות גרידא.

ראשית עלינו להבין מדוע הכלכלה נגועה במחזורים של שפל וגאות מלכתחילה. ליונל רובינס תהה בספרו השפל הגדול ב1934 מה גורם לפחד המוני בקרב יזמים עסקיים.

בהנחה שהשוק עובד בהתאם למערכת של רווחים והפסדים, המנפה את המתחרים הפחות מתאימים – מדוע שכל המתחרים המותאמים יותר, אלה שאותם השוק תגמל ברווחים ובשליטה על משאבים רבים יותר, יעשו כולם טעויות חמורות, ועוד את אותן הטעויות ביחד? האם יכול להיות שמשהו מחוץ לשוק הכלכלי, ולא בתוכו, גורם לתופעה זו?

לודוויג פון מיזס ופרידריך הייאק מצאו שהרחבת אשראי מלאכותית, כזו שנוצרת בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי היא האשמה בכך. (הייאק זכה בנובל ב1974 על עבודתו על מה שידוע בתור מחזור העסקים האוסטרי). כאשר הבנק המרכזי מגדיל את הצע הכסף – לדוגמא, כאשר הוא קונה אגרות חוב ממשלתיות – הוא יוצר כסף יש מאין.

הכסף הולך לבנקים המסחריים ישירות, או במידה ומדובר בבנק השקעות הוא עובר במהירות לבנק המסחרי כאשר בנק ההשקעות מפקיד את הצ'ק של הבנק המרכזי באותו אופן שבו מחיר של מוצרים יורד כשיש גידול בהיצע המוצרים, זרימה של כסף נוסף אל תוך המערכת מורידה את הריבית.

ריבית נמוכה מעודדת השקעה בפרויקטים לטווח ארוך, עליהם שיעורי הריבית משפיעים יותר מאשר פרויקטים לטווח קצר*. השקעה נוספת בפיתוח ומחקר (R&D), שייקחו שנים רבות עד שתניב פרי, תראה לפתע יותר אטרקטיבית, כעת כשעלות ההלוואה (היא הריבית) נמוכה הרבה יותר.

אנו מקטלגים השקעה ופיתוח בתור ייצור מסדר גבוה יותר מאשר ייצור כובעים לדוגמא, שכן הכובעים זמינים לצרכנים מיידית, בעוד את התוצאות של השקעה ופיתוח יהיה ניתן לראות רק בעוד זמן רב. ככל ששלב ייצור קרוב יותר לצרכן, כך אנו מדרגים אותו בסדר גובה נמוך יותר.

בשוק חופשי, שיעורי ריבית מתאמים את סדרי הייצור השונים בזמנים שונים. הם מבטיחים כי סדר הייצור יתאים להעדפות הצרכנים. אם צרכנים רוצים עוד מוצרים כעת, ייצור מסדר נמוך מתרחב. לעומת זאת, אם הצרכנים מוכנים לדחות את הסיפוקים שלהם בהווה, שיעורי הריבית יעודדו יזמים לנצל הזדמנות זו כדי להשקיע במפעלים באופן של יספק את הצרכנים בהווה, אלא ישפר את הייצור בעתיד כך שיניב תשואה גדולה יותר.

אם שיעורי הריבית הנמוכים בדוגמא שלפנינו היו נובעים מחסכונות וולונטריים של הציבור, ולא מהתערבות של בנק מרכזי, הדעיכה היחסית בהוצאות על צריכה, שבאה יחד עם גדילה בחיסכון, הייתה מעודדת הקצאת משאבים נוספים לפיתוח ומחקר – ייצור מסדר גבוה יותר. במילים אחרות, במקרה של חיסכון אמיתי, ביקוש למוצרי צריכה עובר דעיכה יחסית, הציבור חוסך יותר, ומבזבז פחות.**

תעשיות למוצרי צריכה, בהמשך לכך, עוברות התכווצות בשל הירידה בתגובה לירידה בביקוש למוצרים אלו. מפעלים שבעבר שימשו לייצור מוצרים אלו – לדוגמא, שירותי הובלה – כעת חופשיים לשימוש עבור שלבי ייצור אחרים, כגון עבודה, מתכות, או תוצרים כלליים אחרים.

כאשר מתעסקים עם מבנה הריביות שנוצר מהשוק החופשי, תיאום זה ותוצאותיו מופרעות. השקעה מוגברת בייצור מסדר גבוה מתקיימת, בעוד הביקוש למוצרי צריכה לא פחת. דפוס זמני הייצור מתעוות, כך שהוא כבר לא מושפע מתבניות משתנות בהעדפותיהם של צרכנים. צרכנים מבקשים מוצרי צריכה בהווה בזמן שמתקיימת השקעה חסרת פרופורציות לייצור בעתיד.

כך, כשהריביות הנמוכות נובעות ממדיניות של בנק מרכזי ולא מחיסכון אמיתי, אין הפסקה בביקוש למוצרי צריכה (אם כבר, שיעורי הריבית הנמוכים מעודדים אנשים להוציא אפילו יותר מקודם). במקרה זה לא שוחררו משאבים לייצור מסדר גבוה יותר. במקום זאת הכלכלה נמצאת במשחק משיכה בחבל על משאבים בין שלבי הייצור השונים.

מאחר ובאופן מפתיע המשאבים במחסור, התוצאה היא עלייה במחירים שמאיימת על הרווחיות של פרויקטים מסדר גבוה. הבנק המרכזי יכול באופן מלאכותי להרחיב את האשראי עוד בכדי לתחזק את עמדת סדרי הייצור הגבוהים, אך בכך הוא רק מעכב את הבלתי נמנע.

אם תבניות החיסכון והצריכה של הציבור לא יתמכו בהסתת המשאבים לסדר גבוה יותר, אלא למעשה ימשכו משאבים לכיוון ייצור מוצרי צריכה – הבנק המרכזי מתחיל לנהל מלחמה נגד המציאות. יהיה עליו להחליט האם לנהל מלחמה בקנה מידה מלא, כלומר, בכדי לאמת את ההרחבה בייצור מוצרים מסדר גבוה, להרחיב את האשראי במהירות תוך סיכון להריסת המטבע כולו, או להאט או לנטוש את ההרחבה ולתת לכלכלה להתאים את עצמה לתנאים האמיתיים.

חשוב להבין כי הבעיה אינה חסך בהוצאות לצריכה, כפי שטוענת הגישה הפופולארית. אם כבר, הבעיה מגיעה מהוצאות צריכה גבוהות מדי, וכתוצאה מכך משאבים מועטים מדי מתועלים לסוגי הוצאות אחרים – כלומר להרחבת הייצור מסדר גבוה יותר, הרחבה אותה לא ניתן להשלים באופן רווחי – זאת מאחר ומשאבים נמשכים על ידי ביקוש חזק יותר למוצרי צריכה. המרצת ההוצאות לצריכה רק תחמיר את המצב, שכן היא רק תגדיל את מתח שנוצר בין סדר ייצור נמוך וסדר ייצור גבוה.

זכרו גם כי הזרז אינו חלק ממחזור העסקים המושרש בשוק החופשי. הוא נוצר כתוצאה מהתערבות אקטיבית בשוק שיוצרת מחזור גאות שלא ניתן לשמור עליה – ושפל בלתי נמנע. כפי שמתמצת זאת רוג'ר גאריסון: "חסכונות מביאים לצמיחה אמיתית, הרחבת אשראי מביאה לגאות ולשפל".

תופעה זו קדמה לכל הגלים העיקריים של גאות ושפל בהיסטוריה האמריקאית, כולל המשבר ב-2007 וההתכווצות ב-1920. השנים שקדמו ל-1920 אופיינו בגדילה משמעותית בהצע הכסף דרך המערכת הבנקאית, ולאחר שיחס הרזרבה ירד בחצי בשל החלטת הבנק המרכזי, גם בהרחבת אשראי של הבנקים הפרטיים.***

כמות הפקדונות כמעט הכפילה את עצמה בין 1914 ל-1920 כשהבנק הפדרלי נפתח מחדש. יצירת אשראי מלאכותית שכזו מזינה את מחזורי הגאות והשפל. הפד גם שמר על שיעור ניכיון (ריבית בה הבנק המרכזי מלווה לבנקים האחרים) נמוך בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) וקצת לאחר מכן. הפד החל להקשיח את עמדתו בשלהי 1919.

הכלכלן ג'ין סמיילי, הסופר של "הכלכלה האמריקאית במאה העשרים" גורס כי "נהוג לחשוב כי המדיניות של הפד היא הגורם המכריע לסוף ההרחבה והאינפלציה ולתחילת ההתכווצות המשמעותית והדפלציה החמורה". ברגע שהחניקו את האשראי, השחקנים בשוק החלו להבין שיש לשנות את מבנה הייצור, ושפסי הייצור המבוססים על אשראי קל הם טעות וצריכים להתחסל.

אנחנו כרגע במצב הנכון לחוות דעה על פתרונות שתמיד נשארים אופנתיים, כגון גירויים פיסקאליים ודומיהם. חישבו על מצב הכלכלה לאחר הגאות המלאכותית. הכלכלה חסרת-איזון. יותר מדי משאבים הושקעו בייצור מסדר גבוה ופחות מדי בייצור מסדר נמוך.

חוסר איזון זה גורם ליזמים להשקיע בייצור מסדר נמוך, שנהפך לרווחי פתאום, ולהסית משאבים מייצור מסדר גבוה לייצור מסדר נמוך – היכן שיש יותר ביקוש. החופש המוחלט לשנות מחירים ושכר הכרחיים לצורך כך, שכן מערכת המחירים והשכר החופשית היא מרכיב בלתי נפרד מיכולתו של היזם להעריך איך להשקיע.

לאור התיאור של הכלכלה לאחר הגאות, אנו יכולים לראות כמה חסרי תועלת ורלוונטיות הם המאמצים לגירוי פיסקאלי. המאמץ הממשלתי להוציא כסף על פרוייקטים אקראיים לא משיבים לאיזון, מאחר והם לא פותרים את הגורם למשבר.

זו אינה דעיכה בהוצאות שגרמה לבעיה. היעדר ההתאמה בין מבנה שוק ההון המוסת, לבין תבניות החיסכון וההוצאה של הצרכנים – הוא הגורם לבעיה.

כינוי הפרויקטים הממשלתיים אקראיים הוא הוגן לחלוטין. לממשלה אין מנגנון רווח והפסד והיא יכולה להשיג משאבים על ידי הפקעתם מהציבור, אין לה איך לדעת אם היא מספקת את רצון הצרכן (אם בכלל אכפת לה מכך) או שמא שימושיה במשאבים הם לא יותר מבזבוז גרוטסקי. הממשלה לא יכולה לעבוד כמו עסק.

גם בתמרוץ מוניטרי אין תועלת – להפך, צעד כזה רק יחמיר את הבעיה. בספרו "הפעולה האנושית" משווה מיזס בין כלכלה עם אשראי מורחב מלאכותית לבנאי שהוזמן לבנות בניין כשללא ידיעתו אין לו די לבנים לעשות זאת. ככל שהוא מגלה מוקדם יותר – כך ייטב. ככל שהוא יתעקש להמשיך בפרויקט לא יציב זה, הוא יבזבז יותר משאבים וזמן עבודה.

תמרוץ מוניטארי בסך הכול מעודד יזמים להמשיך במסלול הנוכחי של ייצור לא יציב – במקום להזהיר את הבנאי על טעותו אנחנו משכרים אותו. זה לא הופך את השפל לנמנע – רק לכואב יותר.

אם התפיסה האוסטרית נכונה – ואני מאמין שהטענות התיאורטיות והאמפיריות מצביעות על כך בבירור – הגישה הטובה ביותר לשיקום היא כמעט ההפך מהאסטרטגיות הקיינסיאניות. יש לקצץ בתקציב הממשלתי, לא להגדיל אותו, וכך לשחרר יותר משאבים לשחקני הסקטור הפרטי שיוכלו לתקן את מבנה ההון.

אין להגדיל את הצע הכסף. חילוצי בנקים נופלים רק מקפיאים את טעויות היזמים, במקום לתת למשאבים להתחלק מחדש לידיים של אלו שמספקים את הצרכן יותר לאור השינויים והבנת המצב האמיתי. הלוואות חירום לפירמות בצרות מנציחות את חלוקת המשאבים המעוותת ומשמרת את תיעדוף הפירמות העוסקות בפעולות לא יציבות על פני פירמות יציבות המוכנות להשקיע את המשאבים בשימושים נאותים יותר.

הבנתו הגולמית של הארדינג של המערכת כלכלית, ובתוך כך מדוע תכניות התערבות גראנדיוזיות רק יעכבו את ההשתקמות, היא תופעה נדירה בין הנשיאים האמריקאים. העובדה שהוא הושם ללעג ללא הרף עד כדי כך שאלו שאומרים מילה בטובתו נדחים על הסף, מראה על היכולות של היסטוריונים מחוץ לדיסיפלינה שלהם.

הניסיון של 1920-1921 מחזק את הטענה של כלכלני שוק חופשי אמיתיים שהתערבות ממשלתית היא מכשול להתאוששות כלכלית. הכלכלה האמריקאית השתקמה לא למרות היעדר תמרוץ פיסקאלי ומוניטארי – אלא בגלל היעדר הדברים הללו. בפעם הבאה שמזהירים אותנו בכובד ראש לזכור את לקחי ההיסטוריה שמא הכלכלה שלנו תדרדר עוד יותר, אנו צריכים להתייחס לפרשה הזו – לבחון כמה מהר החוקרים מנסים להעביר נושא.

***

* ניתן להגדיר זאת בפשטות כך: כשבעל הון צריך לבחור האם להשקיע את כספו במפעל חדש או לשים אותו בבנק כדי שיצבור ריבית, גובה הריבית משפיע על שיקוליו. ככל שהריבית גבוהה יותר כך יגדלו תמריציו לשים את הכסף בבנק, ולא להשקיעו במפעלים בפועל. ככל שהריבית יותר נמוכה בעל ההון מקבל תמריצים להשקיע את כספו במקום להניחו בבנק.

להלן הנוסחה הנלמדת במבוא למאקרו-כלכלה לניתוח כדאיות של השקעה. Pv – ערה הנוכחי של השקעה.
Fv – הרווח הצפוי להתקבל בסוף. r – הריבית באחוזים. N – מספר השנים.
Pv = Fv/(1+r) n

** שיעורי ריבית בשוק חופשי נקבעים לפי הביקוש להלוואות ורמת החיסכון.

הבנקים רוצים אנשים שיפקידו אצלם את הכסף. יש להם ביקוש לחסכונות של צרכנים. אך הבנקים צריכים לשלם מחיר לצרכנים, בכדי שאלה יפקידו אצלם את הכסף. מחיר זה הוא הריבית. זה מחיר שהבנק משלם לצרכן, על כך הכסף שהצרכן מפקיד אצלו. כמו במקרים רגילים של הצע וביקוש, כאשר הצע החסכונות עולה – מחיר החיסכון (כלומר, גובה הריבית) – יורד. זאת מאחר ובנקים יכולים להרשות לעצמם לשלם פחות לחוסכים פוטנציאליים, בידיעה שיש יותר חוסכים מבעבר.

*** בואו ננסה על רגל אחת לראות את הקשר של האמור כאן לבועת הנדל"ן בארה"ב. דירה היא מוצר מסדר גבוה. לפני בועת הנדל"ן הריביות היו נמוכות מאוד. משקיעים נהרו לקניית דירות רבות. לאחר זמן מה הובן כי אין ביקוש אמיתי לדירות האלה (אין ביקוש למוצר מסדר גבוה), מחירי הדירות צנחו – וארה"ב בזבזה משאבים על בניית ערי רפאים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

על כתות, כתיוּת והגמוניה

כת מוגדרת בויקיפדיה כך:
"כת הוא מונח המתאר קבוצת אנשים, שאמונתם הדתית או מעשיהם אינה עולים בקנה אחד עם המקובל בזרם המרכזי (האורתודוקסי) של אחת הדתות המרכזיות. תיוג קבוצה דתית כ'כת' מוביל לעתים לאיסור על קיומה, לפגיעה בחבריה או להוקעת מנהיגי הכת או מאמיניה."
אני עומד להתעלם מהגדרה זו ולהגדיר כת מחדש. למען הסר ספק – יחסי אל כתות הוא כאל תופעה, ואינני מייחס למונח את ההקשר השלילי הדבק בו.

בהגדרה שלי, כת תהיה חבורה של אנשים בעלי מאפיינים משותפים, שהאמונות המשותפות שלהם, או המאפיינים המשותפים שלהם מבדילים אותם מהאוכלוסיה. בהגדרה זו, כמובן שיש כתות אינספור. אפילו מקום עבודה יכול להיות במובן זה כת.
ההגדרה המעניינת יותר היא הכתיוּת עצמה. כלומר, מה הופך קבוצת אנשים לדומה לכת, יותר מקבוצה אחרת. שני מאפיינים מגדירים את הכתיות – ההיבדלות וההיבלעות.

ההיבדלות – מקום עבודה אינו נתפס כדבר כתי כמעט בכלל שכן מקום העבודה, יחסית, אינו מבדל את האדם מחברתו. חברתינו מורכבת מאנשים עובדים רבים, ועוד רבים אחרים שעבדו בחלק מזמנם, ולכן מזדהים עם ההרגשה שהעבודה נותנת. בנוסף, סיפורים הנוגעים למקום העבודה לא זרים לחלוטין לעובדים במקומות עבודה אחרים.

ההיבלעות – מועדון משחקי קופסא לא היה נתפס כמעט אף פעם כדבר כתי. למרות שאיש אינו מזדהה עם החדווה שבמשחק קופסא מורכב שאורך למעלה מחמש שעות, איש לא יראה במועדון משחק כזה ככת. זאת מכיוון שמועדון כזה נשמע כמו חבורה של חברים שאינה תובענית במיוחד, והיא מאפיין שולי, או לא מרכזי במיוחד בחייו של אדם. לעומת זאת לו אותו מועדון היה מתחיל תבוע מחבריו לשחק משחקי קופסא כל יום בשבוע, במשך שעות כל יום – כבר היינו מסתכלים עליו אחרת.

ישנה נטייה לטעות, ולהגדיר מאפיין נוסף לכתיות – הוא ההסתגרות. ההסתגרות הינה נספח של האחרים בלבד, ואינה עומדת כקריטריון בפני עצמה. שהרי ההסתגרות מוסיפה לכתיות משתי סיבות הנובעות מהקריטריונים הקודמים – היא מבדילה את האנשים יותר משאר האוכלוסיה, שכן בכתות סודיות או סגורות אי אפשר לספר לאנשים ולשתף אותם בחוויה על ידי מפגש חד פעמי; היא מעודדת היבלעות של אנשים בתוכה, שכן ככל שהשותפות בסוד ניתנת למעטים יותר, מעטים אלו יכולים להרגיש נבחרים יותר, והשותפות בסוד כמו גם הרגשת נבחרות זו מחזקת את ההתבדלות שלהם מהכלל.

הכתות עוברות ביקורת נוקבת מכלל החברה, כאשר רבים מהמבקרים הם חלק מכתות בעצמם. הביקורת מבוססת לרוב על הנחה בסיסית אחת – חלק מחברי הכת לא היו בוחרים להיכנס לכת לו תנאים חיוביים ובסיסיים שחלים על אדם רגיל היו חלים עליהם. התנאים האלו יכולים להיות רבים ומגוונים – חיים חברתיים מוצלחים, משמעות חיצונית, חינוך יאות, הבנה מסויימת על איך שהכת בנויה או על הסיבות שמעודדות אותם להיות חלק מהכת ועוד סיבות רבות. לכשעצמה, בהנחה זו יש התנשאות כלפי חלק מהחברים בכת – שכן המבקר מניח שהוא בתחום ספציפי חכם יותר מהחבר בכת, והוא אפילו מעט פטרנאליסטי תוך כדי כך. רבים ממבקרי הכתות לא מבקרים את "הקורבנות", כלומר את מכריהם שנפגעים מאחר והם חלק מהכת, אלא את "הפושעים", הם כמובן המובילים של הכת, או "המיסיונרים" שלה. אלו, טוענים המבקרים אינם לוקחים אחראיות על תוצאות מעשיהם, ומנצלים חולשות אצל אחרים. אלו (הנדירים) המבקרים אך ורק את "המיסיונרים" או המובילים של הכת, יכולים אפילו להצטייר כפחות פטרנאליסטים, שכן מה שמפריע להם לכאורה, הוא לא הפגיעה הפרקטית שנגרמת לאנשים, אלא עצם הכוונות והיחס לכשעצמם.

בחינה של הטענות מראה שיש בהן בסיס אמת מוצדק. מנהיגי הכתות ומובילי הכתות באמת נוטים לעיתים שלא לקחת אחראיות על מעשיהם. הם לעיתים מפיצים את הכת ומגדילים אותה, לא מתוך מחשבה אך ורק על הטוב של האנשים אליהם הם פונים – אלא מתוך מחשבה על אידיאל אחר. אם זאת הטענה כי המחשבה על אידיאל כלשהו מעוורת את אותם מנהיגים ומסיונריים, או שיש להם אינטרס מרושע כלשהו לעשות רווח על חשבון המאמינים בכת – היא טענה יומרנית ביותר שלא תקפה על כל הכתות כלל.

מנגד, טוענים חברי הכתות מספר טענות על מנת להצדיק את מעשיהם.
ראשונה ובסיסית ביותר היא הטענה כי האדם נבון – ולכן יעשה בחירה חכמה לגבי עצמו. "אף אחד לא מכריח אותו להישאר".
השנייה היא שגם ההגמוניה באזור מסוים היא כת. לדוגמא, בחברה המערבית ההגמוניה היא שעושר ויופי הם סממנים חיוביים והפגנתם היא מעשה חיובי. חברות דתיות מסוימות מפרות את ההגמוניה הזאת ויוצרות "כת בתוך כת". לטענת הכתות, הכת המרכזית מנכיחה את עצמה בדרכים רבות, ויש משום כך להצדיק את פעילות הכת.
השלישית היא שהאמונה מחייבת פעולה. אם אני מאמין שעבדות הינה מעשה בלתי מוסרי בעליל – לא לפעול כנגד כך בכל האמצעים זה חטא. אמונה שפשע כה חמור מתרחש, או שמשהו חמור מאוד עלול לקרות לו לא נפעל עכשיו ובמלוא הכוח – מצדיקה קיום של כתות רבות.

יש שורש של צדק גם בדרכיהן של הכתות להצדיק את עצמן. גם לו מניחים שהאדם איננו נבון, ושהוא לא בוחר בכת מתוך תבונה והבנה מלאה – אלא מתוך הכלים המוגבלים שיש לו, עדיין יש לכתות הצדקה בשני הטיעונים האחרים. ולמרות זאת הכתות יכולות ללמוד דבר מה מהביקורת המוטחת בהן, וכדי למצוא אותה, עלינו להבין יותר טוב את הביקורת עצמה.

בטענתן השנייה, הכתות מציגות את הסביבה החיצונית (ההגמונית) ככת. לכן היא עצמה מנסה להתנגד לכת זו על ידי כת משלה, שאינה מוסרית פחות מהכת שבחוץ. היומרה של חלק מהכתות היא באמת להיות אי קטן של שפיות בתוך הגמוניה איומה ונוראית, או רקובה וקורסת. מאפיניה של הכת והטענות בה היא משתמשת כדי להצדיק את עצמה, יוצרים לעיתים מצב בלתי נמנע של "אי קטן של שפיות" אשר הולך ומצטמק. החברים בכת לאו דווקא רוצים להישאר בה בלב שלם ומלא, אך ככל שהזמן עובר המציאות שבחוץ נתפסת אצלם כיותר נוראית, או פחות מובנת ופשוטה, והם מתקשים יותר ויותר לדמיין משהו מחוץ לאי הקטן הזה שיכול להתאים להם. ממצב זה חוששים המבקרים. במצב זה, אם יעזוב החבר את הכת, הוא יתקשה מאוד בפתיחת חיים חדשים והסתגלות. ואם לא יעזוב, הוא יישאר שלא בלב שלם וימשיך עם קונפליקטים רבים בליבו.

כתות לא צריכות להפסיק להתקיים כליל כקבוצות שמתנגדות להגמוניה בשל הביקורת המוסרית המופנית כלפן. לסיכום דבריי, אמליץ איך להתמודד עם כת מבחוץ אליה, ובנוסף איך כת או קבוצה יכולה לרדת במדרג הכתיות שלה, ובכך להוריד מהביקורת המופנית כלפיה מחד, וליצור חיים קלים יותר לחברים בה מאידך.

למבקרי הכת, המלצתי היא להמנע מתקיפה חזיתית של כת כמעט בכל מקרה. חברי הכת עלולים כפועל יוצא מהתקפה חזיתית שכזו רק לחזק את שורותיהם, ולהבלע ולהתבודד, ולהקשיח עמדות. אלו שבאמת רוצים לעזור ל"קורבנות" הכת מוזמנים ליצור ארגונים שיקלו על יציאה מהכת, ויכולים לדבר בעדינות על נושא הכת עם חברי הכת שהם מכירים, בניסיון לגרום להם לחשוב על הדברים שנית. וחשוב לזכור: אם רצונכם באמת להטיב עם מכריכם – הביעו להם זאת, אל תתקפו אותם, תדברו מתוך דאגה כנה, אכפתיות וניסיון להבין.

לחברי קבוצות שמקבלות את הכינוי כת, המלצתי בכדי להיות פחות כתית על הקבוצה להיות פחות תובענית כלפי הנוכחים בה. כך היא נהיית פחות נבדלת, שכן החברים בה מקיימים אורח חיים קרוב יותר לזה של החברה, ופחות בולעת, שכן החברים בה בוחרים מידת השתייכות יחסית אליה, ולא מחוייבים להשתתף במשחק "הכול או לא כלום". מצב זה גם ימנע רגשות שליליים הנובעים מהלחץ שבשאלה "האם לבחור בכת או לא?".
פעילותן של תנועות רבות נמצאת על על הסקאלה של הכתיות, וכולי תקווה שתנועות אלה יגדלו ויצמחו – אך בד בבד יפתחו מאפיינים שמונעים מההשלכות הרעות שבגללן נתבע למונח כת הקשר כה נורא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ביטול זכויות עובדים זה הדבר האחרון שצריך לעשות – כרונולוגית

הקדמה ארוכה ואישית, ראו הוזהרתם:

אתמול ערכתי שיחה עם מתנדבת בקו לעובד. חלק מהשיחה הלך בערך ככה*:

אני: "יוצא לך הרבה להתווכח עם מעסיקים?"

היא: "כן, די הרבה".

אני: "זה קטע, אתם ארגון שנוקט עמדה, ולא רק מנסה לפשר".

היא: "אנחנו רק אומרים למעסיק לפעול לפי החוק".

אני: "זה לא כזה פשוט…"

היא: "חוק זה חוק. המעסיק חייב לפי חוק לתת לעובדים שלו זכויות. לאחרונה התווכחתי עם מעסיק שדרש מעובדת לחזור לעבוד שבוע אחרי לידה! הוא עובר על החוק, אין מה להתחכם".

לא היו לי מילים להסביר את כל בליל המחשבות שהיה לי באותו רגע.

יש להבין שאני הגעתי אל התפיסה הנוכחית שלי מיסודות סוציאליסטים, מתפיסה ערכית מוסרית שרואה את העזרה לחלש וקידומו כצורך עליון. לא רק שאין לי מה לטעון כנגד "חוק זה חוק"**,אלא שאני גם מתקשה להגיד שאני מתנגד לחוקים האלה.

כיום, החוקים האלה עוזרים לחלק מהאנשים החלשים להישאר על הרגליים. אך למדתי כבר מזמן שחוק תמיד בא לפצות על משהו – אף חוק לא מגיע סתם. אז על מה באים לפצות חוקי זכויות העובדים? תקראו ותגלו.

***

חוקים המגנים על עובדים נוצרים על מנת לחזק אנשים "מוחלשים" בחברה. יש לענות על שתי שאלות כדי לגבש עמדה בנושא:

–          האם חוקי עבודה מצליחים להשיג את מטרותיהם?

–          חשוב מכך: למה אותו ציבור שהחוקים אמורים לעזור לו "מוחלש" מלכתחילה?

נקדיש זמן קצר בלבד לתשובה על השאלה הראשונה, שהיא הפשוטה מבין שתי השאלות. חשוב לציין שאין כמעט כל צורך ליצור ידע חדש בנושא, אשר רבים עסקו בו לפני – ולכן רוב הפוסט מכאן עומד להיות לקט של טענות ועובדות שכבר נאמרו ונידונו בנושא.

חוקי עבודה – מטרות לחוד ותוצאות לחוד

תומס סואל כותב בספרו "יסודות הכלכלה – המדריך לאזרח" על הבטחת תעסוקה:

"החוקים והאמצעים המבטיחים את מקום העבודה מגבילים את יכולתו של המעסיק לפטר עובדים מסיבות כלכליות או מפני שעבודתם אינה מניחה את הדעת. המטרה הברורה של חוקים אלו היא לצמצם את האבטלה, אבל אין לומר בשום פנים שהם משיגים באמת את התוצאה הזאת. ארצות שיש בהן חוקים כאלה אינן מצטיינות באבטלה נמוכה, אלא מאופיינות דווקא באבטלה גבוהה מן הקיימת בארצות שאין בהן חוקים מקיפים להגנת התעסוקה. בגרמניה קיימים כמה מהחוקים הנוקשים ביותר להבטחת מקום העבודה, אבל לעתים מוצאים בה אבטלה בשיעור דו-ספרתי. בארצות-הברית אין חוקים בהיקף כלל-ארצי להבטחת התעסוקה במגזר הפרטי, אבל האמריקאים נבהלים כשהאבטלה עולה ל6 אחוזים".

ממה נובעת תופעה זו? כאשר מעסיקים שוקלים האם לשכור או לא עובד, הם חושבים בין השאר על הסיכוי שיאלצו לפטר אותו, על זכויותיו ועל עלותן בשבילם. דוגמא שבמבהירה זאת טוב היא חוק שכר המינימום:

כמו שניתן לראות מהסרטון – חוקי עבודה יכולים לפגוע בעובדים שלהם הם אמורים לסייע.

דוגמא מעניינת לכך היא חוקי העסקה במגזר הציבורי בארצינו הקטנה. בישראל קשה עד בלתי אפשרי לפטר עובד ציבור, כלומר, אדם המועסק ישירות על ידי הממשלה. עובדים אלו מקבלים קביעות לאחר שנתיים (כעת מוצעת רפורמה לפיה הקביעות תתקבל רק לאחר 5 שנים). האם זה מקרי שישראל היא המובילה בעולם בשיעור של העסקת עובדי קבלן? מעניין לדעת בהקשר זה כי המעסיקה הראשית של עובדי קבלן היא דווקא המדינה.

במדינת ישראל יש 10% עובדי קבלן, מתוכם 45% מועסקים אצל המדינה. עובדי קבלן מהווים בממוצע 20% מהמועסקים במשרדי ממשלה. חלק מעובדים אלה מועסק שם כדרך קבע.

למה המדינה מעסיקה כ"כ הרבה עובדי קבלן? פשוט מאוד –  לעובדי קבלן לא חייבים לתת את כל ההטבות והזכויות השמורות לעובד המועסק ישירות במגזר הציבורי. דוגמה זו ממחישה היטב את הבעייתיות שבחוקי עבודה. זוכרים את "המחוברים" ו"המנותקים"? כן, האלה מהמחאה החברתית. זוהי תוצאה קלסית של חוקי עבודה. מצב בו קבוצה של עובדים מחוברים מצליחים להרוויח מהמצב – בעוד אלו שמנותקים מפסידים ממנו.

הדיון על חוקים המעגנים זכויות עובדים הוא כמובן יותר מורכב ממה שהוצג לפניכם – אולם ניתן לראות כי חוקי עבודה אינם הפתרון הפשוט, הקל והיעיל לבעיותיהם של העובדים.

כעת, על מנת למצוא פתרון טוב יותר – עלינו לענות על השאלה השנייה ולהבין מדוע העובדים במדינה "מוחלשים" מלכתחילה.

ריכוזיות בישראל – המחלישים האמיתיים

יש להבין כי אנשים בעלי הכשרה מסוימת מוחלשים לא "כעובדים" אלא כבני אדם, ובכלל זה כצרכנים.

נושא שחשוב לעסוק בו בהקשר זה הוא הריכוזיות בישראל. על פי דו"ח הבנק העולמי משנת 2009 12% משווי השוק הישראלי מוחזק בידי פירמידות שליטה (מקום 17 מבין 45 מדינות שנבדקו) ו23.3% משווי השוק מוחזק על ידי חברות החזקה (מקום 20 מבין ה45 שנבדקו).

על הנושא כותב אורי קץ במצע של מפלגת "עלה ירוק הרשימה הליברלית" ואני אתמצת את הכתוב:

"לכל פירמה מצליחה משתלם לנסות להגביל את התחרות בענף שבו היא פועלת, על מנת שתוכל להעלות מחירים ולהגדיל את רווחיה.

הריכוזיות במשק משחקת לטובתם של בעלי ההון ושל העובדים באותם ענפים ריכוזיים, ועל כן מבחינה פוליטית קשה יותר להתמודד איתה. שימורם של חסמי יבוא וחסמי כניסה משרתים שכבה צרה מאוד של המשק, במחיר של פגיעה משמעותית בכלל הציבור. לאותה שכבה צרה אינטרס חזק לשמר את החסמים, ואילו את העלות של חסמים אלה משלמים מיליוני צרכנים.

דוח ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה, מפרט שורה של חסמי ייבוא בישראל, הדוח מציין כי מרבית הדוגמאות להגנות מיבוא מתקבלות מחברות בענפים לא-תחרותיים או מונופוליסטים, כגון ענף המלט (שבו שולטת נשר) נייר חום לקרטונים (נייר חדרה), יריעות איטום ביטומניות (פזקר), ניילון נצמד (ספיר) ומערבלי מזון לרפתות (תעשיות לכיש). כשלי התחרות הגדולים ביותר נמצאים בענף המזון. עם התחומים הנוספים שנידונו בהקשר נמנים ענף הבנקאות, משק המים, ענף שיווק גז בישול, תחנות תדלוק, ענף הרכב, ענף המלט, ענף הפנסיה וענף הסולר. להגבלות אלו השפעה משמעותית על יוקר המחיה בישראל."

יש להבין את השלכת הכתוב על נושא הפוסט. עובד יכול להתמקח על זכויותיו טוב יותר ככל שיש לו יותר חסכונות. במצב אידאלי עובד אשר מקבל יחס משפיל יוכל פשוט לחפש מקום עבודה אחר. הוא לא ייתקל בבעיה לקיים את עצמו מחסכונותיו בזמן שבו הוא מחפש מקום עבודה אחר. אך יוקר המחיה בישראל – ובתוכו הדיכוי של כולנו כצרכנים, לא מאפשר לעובדים את הפריבילגיה הזאת.

אך הריכוזיות בישראל לא נובעת אך ורק מחסמים של כניסה מבחוץ – אלא ממערכת המשפיעה פנימה ומקשה מאוד על פתיחה של עסקים. בפוסט קודם שדן בנושא זכויות עובדים כבר ציינתי כי ישראל נמצאת במקום ה109 מתוך 144 מדינות במספר הימים שלוקח לפתוח בה עסק ובמקום ה90 מבחינת נטל הרגולציה.

אם זה לא מספיק ישראל עושה עוול עצום לעסקים הקטנים במדיניות המסים שלה. חוק עידוד השקעות הון נותן הקלות מס משמעותיות לעסקים גדולים. כך לעסקים הגדולים בישראל קל הרבה יותר לתפקד מאשר לעסקים הקטנים. על מיסוי החברות מסביר אורי קץ ועל הנזקים שבחוק עידוד השקעות הון מספר לנו גוליית.

על כל בעיות אלו נוספת בעיית הריכוזיות בבנקים. הריכוזיות בבנקים, כפי שמסכם ערן הילדסהיים בכלכלה אמיתית יוצרת מצב בו רק אשראי מועט בלבד מועבר לעסקים קטנים. על המסקנה כי השמרנות הפיננסית בישראל מקשה על עסקים צעירים לשרוד בתחילת דרכם ניתן למצוא הסכמה אפילו במסמכים ממשלתיים.

עקב כל הכתוב כאן נוצרת סיטואציה בארצנו בה העסקים נתפסים ובצדק כגדולים וחזקים, והעובד הוא קטן ומוחלש. העובדים חלשים מאחר והם רבים ומנהלים מקח מול גורמים חזקים ומועטים – בעלי העסקים הגדולים.

***

לסיכום: העובדים "מוחלשים" בשל רגולציה ממשלתית ומבנה מס מעוות. הם מוחלשים קודם כל כצרכנים ורק אחר כך כעובדים, וזאת עקב ריכוזיות במשק הנגרמת מחסמים חיצוניים ומקושי להקים עסק בארץ – להתערבות ממשלתית תרומה לא מבוטלת לקושי זה.

חוקים המעגנים זכויות עובדים עלולים לגרום נזק לעובדים עצמם, וליצור מצב בו מעט מקורבים מרוויחים מחוקים אלו – בעוד רבים אחרים שזקוקים לעזרה עוד יותר נפגעים מהמצב. ומעבר לכך – אינם פתרון שורשי לבעיה, אלא "פלסטר" לכל היותר.

אני מאמין כי ביטול זכויות העובדים הם הדבר האחרון שיש לעשות כרגע – כרונולוגית בלבד. אין לי ספק שיש צורך בביטול זכויות העובדים, ועל כך פירטתי בפוסט בנושא, אך בטרם מבטלים את זכויות העובדים – יש לייצר מצב בו בעיה אחרת נפתרה – והיא הדיכוי של כולנו כצרכנים.

כאשר שאר ההגבלות יוסרו והעיוותים יתוקנו, יוקר המחיה ירד, בדרך טבעית ההון יחולק באופן שוויוני יותר, שכן עסקים קטנים יוכלו לקום ולקבל נתח גדול יותר מהעוגה. אז לא נמצא עוד צורך במטר חוקי העבודה, נוכל פשוט לחיות טוב יותר.

____________________________________________________________________

* יש לציין כי השיחה שנעשתה הייתה בנושא עובדים זרים – נושא שהוא מורכב יותר, שכן כדי להבין את המפתח לבעיות בתחום יש להבין את הדינמיקה הקשורה לארץ המוצא.

** אני לא מסוג הליברלים שיגידו ש"לאיים בקריאה לחבורת בריונים עם רובים כדי לכפות על אדם להתנהג על פי אמות המידה שלי – זה לא מוסרי",

בזמן אמת אי-אפשר להסביר למתנדבת שרואה מולה עוול ורוצה לסייע, מה הסכנות שבחוקי עבודה ומה הליקויים היוצרים את הצורך בהתערבות כזאת מלכתחילה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

יש מספיק כסף לכולם – למה הגרינבקרים טועים חלק ב'

פוסט זה עומד לעסוק בסוגיה המוניטארית. כסף מיוצר כיום כחוב ולטענת רבים הדבר מוליד משברים ובעיות אינספור. עסקנו כבר בסוגיה בעבר, אך מאחר וקיבלתי ביקורות לפיהן המאמר שתרגמתי לא היה מספיק ברור – אנסה להבהיר למה התפיסה הרווחת בנושא לא נכונה.

***

יש להבין מה הבעיה בה אנחנו עוסקים. בכדי להבין את הבעיה נצטרך להבין איך כסף נוצר. לצורך כך הבאתי סרטון, הלקוח חלקית מהסרט Addendum של תנועת צייטגייסט. הסרטון מסביר את העניין באופן די נייטרלי:

הסרטון עוצר בדיוק לפני תיאור הבעיה. הבעיה המוצגת בהמשך היא שעל כל הלוואה שנעשית במהלך התהליך יש ריבית. לטענת המבקרים הבנקים לוקחים ריבית על ההלוואה, אך לא מייצרים עוד כסף שבאמצעותו יהיה ניתן לשלם את הריבית – ולכן אי יכול לשלם חוב ומשברים לא נמנעים והם חלק אינהרנטי מהמערכת. לפי תפיסה זו תמיד יהיה יותר חוב מכסף (ויש לכך ראיות במציאות).

יש להבהיר – אינני טוען שמשברים או קריסות של מוסדות פיננסים הם לא תוצר הכרחי של השיטה הכלכלית. טענתי היא רק שלא ניתן להסתפק בהסבר הפשטני והכמו-מתמטי הזה על מנת להסביר את התופעה.

מאחר וטיב הטענה הוא אבסטרקטי, אסתור אותה באמצעות מודל אבסטרקטי. על הראיות שיביאו הגרינבקרים למצב בשטח ניתן לקיים ויכוח שלם שלא ייערך כאן.

יש להעיר מספר הערות על המודל –

– המספרים שבו מומצאים לחלוטין.

– הוא בכוונה מוקטן על מנת שנוכל להבין אותו – המציאות היא פשוט הכפלה מאוד גדולה שלו.

– אני מניח שהיזם שלוקח את ההלוואה מצליח, יכול להיות שזה לא יקרה – אך אני מראה איך אפשרי מצב בו זה כן קורה.

– המודל נועד אך ורק להראות שגם כסף נוצר מחוב אם ריבית אין בכך מספיק בכדי להוכיח שיהיו משברים.

***

נציג את הנפשות הפועלות במודל:

הממשלה – מכניסה כסף למערכת בדרך המוסברת בסרטון ולא עושה שום דבר נוסף.

הבנקאי – מקבל את הכסף ומלווה אותו – ויוצר כסף משום מקום.

הבנאי – בעל עסק יציב עם שתי רגליים על הקרקע.

האופה – בעל עסק ותיק שעדיין חב 10 תשלומים לבנק.

היזם – צעיר שאפתן הרוצה להקים עסק.

נשחזר את התהליך כפי שהוא מוצג בסרטון. הממשלה מכניסה 10 מיליון ש"ח לבנק. הבנק מכשיר את השטרות והופך אותם הלכה למעשה לכסף. הבנק מלווה 9 מיליון ש"ח ליזם, שרוצה לפתוח חנות בגדים אופנתית. הבנק דורש כי בסוף פריסת התשלומים יחזיר היזם 10 מליון ש"ח לבנק.

איך יכול להיות שהיזם יחזיר את כל הכסף לבנק? הרי הוא חייב להחזיר יותר כסף מהכמות שנוצרה!

הוכחנו כבר בפוסט הקודם כי לא כל הכסף מיוצר מחוב, חלק מהכסף פשוט נותר מהתקופה בה הכסף לא היה חוב.

כעת יש חשיבות מכרעת להבנה כרונולוגית של המשך המאורעות.

נניח כי הבנק דורש את הכסף ב10 תשלומים החל מהחודש השני.

לצורך הנוחות נניח שלא כולל הכסף שזה עתה נוצר היה במשק 11 מליון ש"ח.

נסכם את סך תנועות הכסף בחודש הראשון:

–          הבנאי, הבנקאי והיזם קונים אוכל אצל האופה – הוא מסיים את החודש עם 3 מליונים.

–          היזם מקים את העסק תוך תשלום לבנאי בסך 8 מליון ומסיים בלי כלום.

–          הבנקאי אוחז ב11 מליון שכבר היו בשוק וב10 שהממשלה הכניסה. לכן בסך הכול הוא אוחז ב21 מליון ש"ח.

–          הבנאי אוחז ב8 מליון ששילם לו היזם.

בכל חודש מתוך חודשי התשלום של היזם יכול להתקיים התרחיש הבא:

–          הבנקאי, היזם והבנאי מלשלמים לאופה על מזונם. האופה מכניס לכיסו 3 מליון.

–          הבנאי והאופה קונים אצל היזם בגדים חדשים. היזם מכניס לכיסו 2 מליון.

–          הבנאי נותן שירותי תחזוקה לבנקאי ולאופה. הבנאי מכניס לכיסו 2 מליון.

–          היזם והאופה משלמים ריבית לבנקאי. הבנקאי מכניס לכיסו 2 מליון.

אם תבדקו את העניין לעומק תגלו שלאחר כל השינויים והחלפת המוצרים לא נאלץ היזם לפשוט את הרגל – וזאת למרות שלא נוסף עוד כסף למערכת, ונדרש מהיזם כסף נוסף שכלל לא היה שם.

***

המפתח להבנת הסוגיה הוא העובדה שהכסף ממשיך להתגלגל, ולא נעצר אצל הבנקאי. בתפיסה של הגרינבקרים הבנקים לא מוציאים את הכסף שמתקבל אליהם כתוצאה מהריבית, והכסף מפסיק להתגלגל מרגע שהוא מגיע אליהם.

עם הורדת ההנחה הזאת – ניתן לראות מיד כיצד מופרכת טענתם בצורתה האבסולוטית.

גם אם נניח שרוב הכסף מקורו בחוב – מספיק שקמצוץ כסף שאינו מבוסס חוב יעבור בצינורות הכלכליים במהירות מספקת – והמערכת תמשיך לתפקד.

כמובן שלאחר קבלת ההפקדה מהמדינה הבנק (הבנוי ברזרבה חלקית) לא יכול להוציא את כל הסכום בבת אחת, אך לא חייבת להיות תאורטית מצב בו הוא חייב להוציא את הכסף המופקד בו בבת אחת.

יש טענה מתבקשת המשלימה את הטענה הקודמת של הגרינבקרים ומקנה חשיבות בסיסית גדולה יותר לביקורת שלהם. טענה זו היא שכל המודל שהוצג כאן מתבסס על ההנחה שיופיעו יזמים מוצלחים בשוק כל כמה זמן ושכל היזמים המופיעים הם מוכשרים.

אתעלם במכוון מהאפשרות שיופיעו יזמים כושלים. זהו פגם טבעי במערכת שאכן מסכן אותה ויכול להוביל לקריסות של מוסדות פיננסים. אך לטענתי (ולא אכנס בפוסט זה להסבר מעמיק של הטענה) ברירה טבעית ואינטרס כלכלי יובילו לסלקציה טובה יותר של הלוואות, כך שתדירות בעיות אלה תקטן.

בנוגע לחשש שלא יופיעו כלל יזמים – זה למעשה הופך את העניין אפילו לפשוט יותר. במצב זה יאלצו הבנקים בצער רב לחזור לשורשים שלהם ולתפקד בתור כספות בתמורה לעמלה עד למציאת יזמים מוכשרים.

***

לסיכום: גם בשיטת הרזרבה-החלקית – שיטה בעייתית שרבים מתנגדים אליה – עצם היותו של כסף עשוי מחוב, כעובדה בפני עצמה, אינה מספקת כדי להסביר את המשברים והקריסות מבחינה "מתמטית".

_______________________________________________________________________

שיטה זו, של רזרבה חלקית, טוענים המבקרים הקיצוניים יותר מעודדת תרבות צריכה אינטנסיבית, והדבר מסתדר עם תיאוריה זו עד כאן.

השאלה הנשאלת היא מה הוביל למצב בו דווקא שיטה זו – המעודדת תרבות צרכנית הצליחה לשרוד ולהפיץ את עצמה.

אני לא מתכוון לענות על כך בהרחבה בפוסט הזה, אך בקצרה: לטענתי המפתח להבנת התופעה נמצא בכלכלת האבטלה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה