מהגרים בישראל – קרבנות ופתרונות

הקדמה: הפוסט הזה הוא הפרק השלישי העוסק במהגרים בישראל – ובאופן ספציפי בהגירה מאפריקה. בפרקים הקודמים התייחסתי להגירה באופן כללי, ולנתוני הגירה בישראל. אישתון הקדים אותי ביום והוציא סטטוס קולע ובו הוא משווה בין כמות העובדים הזרים המבוקשים כעת וכמות המהגרים מסודן ואריתריאה בישראל. הפתרון שאני מציע כולל זאת – ובפוסט הקודם כבר הוכחתי את האמור ע"י אישתון – המהגרים לא תופסים מקום עבודה של ישראלים – אלא של עובדים זרים.

באופן כללי הדיון סביב המהגרים נסוב בעיקר סביב נתונים בלבד. עד לפרק זה גם אני התייחסתי אך ורק לנתונים יבשים.

זה השלב להפסיק זאת.

בכדי להבין למה יש ליישם את הפתרונות עליהם אני ממליץ יש להבין את ההשלכות של המעשים שלנו. יש להסתכל בעיניים של האנשים שאנחנו רוצים להשליך חזרה לארצם. יש לשמוע את סיפורם ולהבין את כאבם.

אני רוצה שתכירו את הילדים שעל מותם אנו אחראים – לפני שתסכנו עוד חיים של חפים מפשע.

הדיון הליברלי – שטחי הפקר

לפני שנגיע לשלב הפתרונות, אבהיר את עמדתי בכללי על הסוגיה. יש לאפשר לכל אדם לשפר את חייו ע"י הגירה לכל מקום. בניגוד לסוגי חופש אשר יש איזשהו ספק למי הם עוזרים – החופש להגר ממקום למקום מחזק בבירור את החלשים ביותר.

הגירה חופשית יוצרת לעתים קשיים על האוכלוסיה המקומית, אך על קשיים אלו ניתן להתגבר באמצעות פיקוח ממשלתי. צעדי הפיקוח המונעים את הקשיים אינם מומלצים, וללא ספק יכבידו על המהגרים – אך גם מצב זה עדיף למהגרים, מאשר לא לאפשר להם להגר כליל.

את עמדה זו מייצג נפלא בריאן קפלן בדיבייט שמובא לפניכם:

דיון מורחב בנוגע לרגולציות האפשריות על ההגירה והסדרת העניין מבחינת חוק ייעשה בחלק האחרון של פוסט זה.

אלו התוקפים את עמדתי יישאלו את השאלה "האם אין לי זכות על השטח שלי? אין לי זכות להחליט מי נכנס ומי לא?".

שאלה זו מבהירה יותר טוב מהכול חלק מהותי מהבעיה בדרך ההתמודדות הנוכחית עם המהגרים. מדינת ישראל, ככלל (עד לתהליכי בניית הגדר) לא מנעה מהמהגרים להיכנס. אולם לא כל מדינת ישראל שילמה את מחיר ההגירה, אלא רק קומץ ערים נבחרות. על אי היכולת למנוע את כניסת המהגרים משלמים תושבי דרום תל-אביב מחיר שאין לאיש ספק כי הוא כבד.

בעיה זו הייתה נפתרת בקלות – אם היו מחזקים את הרשויות המקומיות על פני השלטון הריכוזי.

עיריית תל-אביב, ותושבי תל אביב צריכים להיות אלו שמקבלים את ההחלטה האם לקבל אל חיקהם מהגרים או לא. לא זהבה גלאון שחיה בפתח תקווה, ולא מיכאל בן ארי שמתגורר בקרני שומרון.

האדמה, ובכלל זה השטח "הציבורי" צריכה להיות שייכת (ע"פ משנת ישעיהו ליבוביץ' בין השאר) למי שעושה בה שימוש מעשי. תושבי דרום תל-אביב הם העושים שימוש בשטח, והם צריכים להיות בעלי הסמכות לקבל את ההחלטות.

מה יקרה אם יתנו את הסמכות לקבל החלטות לקהילות המקומיות?

ראשית – קהילה מקומית שלא רוצה או לא יכולה להתמודד עם המהגרים – תדאג לא לקבל אותם.

שנית – אלו שרוצים בטובתם של המהגרים יאלצו למצוא להם פתרון, ובמידת הצורך להוציא מכספם הם כדי לאפשר למהגרים למצוא מקום נוח לחיות בו. האחריות לדאגה למהגרים מוטלת על אלו שמאמינים שזו חובתם המוסרית, ועליהם בלבד, ואסור ליצור מצב בו אלו שלא מאמינים שמחובתם המוסרית לעשות זאת – הם הנושאים בנטל.

בסופו של דבר כמו שהוקם מרק לבינסקי, יקומו עוד פתרונות וולנטריים.

אסיים חלק זה בנימה אישית – אני מאמין באדם, ובטוב ליבו. לכן אני מאמין שגם בארצינו יקומו אנשים שיבחרו בסופו של דבר לסייע לפליטים. צריך רק להציב בפניהם את ההזדמנות.

***

הקורבנות – לא נעים להכיר

כשאנחנו מדברים על "פליטים" על מי אנחנו מדברים? מה קורה וקרה בשנים האחרונות באריתריאה? מה קרה בסודן? את מי גרשנו, ומה המחיר?

אריתריאה

אריתריאה מנהלת משטר דיקטטורי אלים המתעמר באזרחיו.

האופי הדיקטטורי מתבטא פשוט בכך שחל איסור על כל התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה – מה שאומר שאסור לקיים כל אופוזיציה לשלטון. נסגרה באריתריאה כל העיתונות הכתובה שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001, ובמדד החופש העיתונאי שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות" היא מדורגת אחרונה מתוך 179 מדינות. האוניברסיטה האחרונה שהייתה באריתריאה נסגרה ע"י הממשלה וגם חופש דת לא ניתן למצוא בה.

בכתבה זו תוכלו לראות בין השאר ראיונות עם אריתריאים:

אריתריאה

אבל כל זה מתגמד ברגע שמגיעים לגיוס החובה בארתיריאה. באריתריאה יש חוק שירות חובה, כאשר השירות בפועל נמשך בממוצע מגיל 18 עד גיל 55. השירות לא מוגבל לעיסוקים צבאיים בלבד, ולכן מדובר בפועל בעבדות בכפייה ללא שכר.

די בעריקות מהצבא האריתריאי כדי להראות "התנגדות למשטר" מבחינת הממשל האריתריאי, ולכן העריקים או אפילו המוחים נזרקים לכלא כפי שתואר בכתבה למעלה.

הסרטון הבא ממחיש חלק מהתנאים שבהם הם מוחזקים:

יש עוד חומר כתוב על העינויים שנעשים בכלא האריתריאי. אביא דוגמא קצרה שפורסמה ב"הארץ":

"עמנואל, בן 33, ברח מאריתריאה לפני שלוש שנים וחצי. הוא בא לישראל עם אשתו, אך שני ילדיו נשארו מאחור. עמנואל שירת בצבא 12 שנה, ונשלח לכלא שלוש פעמים – פעם לחודשיים, פעם לשלושה חודשים – ולאחר ששאל את מפקדיו מדוע החיילים עוסקים בסלילת כבישים ובניית בתי מפקדים במקום לשמור על המדינה – נשלח לשנתיים מאסר. לדבריו, בכלא מוגשת ארוחה אחת ביום, ומקלחת היא מותרות של פעם בחודש. "הכלא מתחת לאדמה," הוא מספר ל"הארץ". "בשביל לדבר צריך אישור מהשומר – אם לא, מרביצים, קושרים, שופכים עליך מים עם סוכר ואז זורקים אותך בחוץ ובאים כל הג'וקים והנמלים". עמנואל מוכן לוותר על העבודה שמצא ולשבת בכלא הישראלי, רק לא להישלח בחזרה לאריתריאה. אתה מתאר גיהנום, הוא נשאל, ומשיב: "הגיהנום יותר טוב". "

סיני

אך כל זאת לא מספיק כדי לתאר מה עובר על המהגרים. יש את תחנת המעבר בסיני (אותה עברו ככל הנראה גם אריתריאים וגם סודאנים). הסרטון הבא מראה שינוי שהחל בסיני, אך עלינו להבין שהשינוי רק התחיל – והמצב שם היה כך זמן רב.

מי שלא מסתפק בכך יכול לראות את הסרטון הזה בו ניתן לשמוע עדויות של אריתריאים מישראל מדברים על קרוביהם החטופים.

כאשר אתם שואלים את עצמכם למקור הפשיעה בקרב מהגרים – חישבו מה אתם הייתם עושים לו הייתם יודעים שקרובי משפחה שלכם נחטפו ובעוד אתם נושמים חופשיים, הם מעונים. דמיינו את הקולות שלהם בטלפון. תארו לעצמכם מה הייתם עושים כדי להציל אותם. ואז תבינו את אחד מהמקורות לפשיעה בקרב מהגרים.

סודאן

בכדי להבין את הסכסוך שהתגלע בסודאן והוביל בסופו של דבר לרצח העם בדארפור נצטרך להסתכל מספיק אחרונית.

ב1962 החלה מלחמת אזרחים בסודאן, בשל התנגדות אפריקאים לא-מוסלמים לדיקטטורה הצבאית שהנהיגו הערבים המוסלמים באותה תקופה. לאחר מלחמה ארוכה שבאמצעה הפוגה, נגמרו הקרבות רק ב2002. ב2003 נחתם הסכם בין שני הצדדים. ההסכם לא היה מקובל על המורדים – שפתחו במרד ב2003.

לאחר נצחונות רבים של המורדים בדרום, העלתה ממשלת סודאן הילוך, והחלה שימוש נרחב יותר בקבוצות מיליציה ערביות חמושות הקרויות ג'נג'וויד. הממשלה הכחישה קשר לקבוצות הללו, שכן הן לחמו באופן לא הומאני בעליל, תוך שריפת כפרים ורצח של עשרות אלפי אזרחים.

המהגרים מסודאן אינם ערבים או מוסלמים, שכן היו קרובים או תוייגו בצד המורד – האנטי-מוסלמי ואנטי-ערבי. הם בדרך כלל היגרו מסודאן כתוצאה מנזקים מהמלחמה, בין אם מדובר בחשש ממוות, ובין אם מדובר באנשים שביתם נשרף וקרובי משפחתם נמנים בין ההרוגים.

ב2011 לאחר סיום הסכסוך, משאל עם בנושא וחתימת הסכם – קיבלה דרום סודאן עצמאות.

למרות זאת, לדרום סודאן אין עוד את התשתיות להכיל את כל השבים. למי שלא מסתפק בנתונים, לפיהם 18% חיים מתושבי דרום סודאן חיים בתנאי רעב ו51% מהם חיים על פחות מ1.25 דולר ליום, אני ממליץ לקרוא את התיעוד החי יותר של יותם גדרון.

מימין: נוח, מאם, סאנדיי והתינוק ניאן – מתוכם רק מאם וסאנדיי נותרו בחיים

ניתן לקרוא על מקרים ספציפיים של ילדים שבבירור היו שורדים לו היינו בוחרים להשאירם בישראל. בכך שגירשנו אותם – הובלנו למותם באופן ישיר!

פתרונות

הפתרון הנוח ביותר שראיתי נמצא בדף עמדה שמצאתי.

אביא את הפתרון ממש כלשונו:

פתרון ישים ויעיל כלכלית התואם לערכי המוסר יתבסס על שיתוף פעולה פרטי-ציבורי בו הממשלה תתפקד כמפקח ושומרת הגבולות ואילו כל העלויות המשויכות להליך ההגירה ישולמו על ידי המגזר העסקי (אשר ירוויח בתורו מהעסקת העובדים). כלומר, מעסיק ישא בעלויות הסעת עובד זר, קליטתו וכן ישא בעלויות נזקים עברייניים או אחרים כתוצאה מפעולות הפליט במידה ולזה אין האמצעים לשאת בהם. באופן זה האחריות מוטלת לפתחו של המעסיק ובכל מצב יש לאזרחי המדינה "כתובת" משפטית לפנות אליה. מצב זה יתמרץ את המעסיקים לדאוג לתנאי מחייה הולמים ולפקח על העובדים מלכתחילה. לא נובע מכך כי העובד יהיה כבול למעסיק כפי שיפורט בהמשך.

  • אזרח ישראלי (להלן- המעסיק) יוכל להוציא אשרת העסקת פליט (שהיתריה יפורטו בהמשך) במשרד הפנים בכפוף להצגת תעודת יושר ותשלום אגרה שמטרתה כיסוי עלויות המנהלה בלבד.

אחריות המעסיק על העובד

מוצא הפתרון הבא:

  • על מנת למנוע ממהגרים בעלי נטיות או כוונות עברייניות תוטל אחריות שילוחית מלאה על האזרח הישראלי המבקש להעסיקם. מכך יעלה כי על המעסיק לבדוק את הפליט היטב אחרת הוא יישא במלוא האחריות.
  • מעסיקים יוכלו לגייס פליטים תחת התנאים הבאים:
    • המעסיק יישא במלוא העלויות הקשורות להסעת הפליט והסדרת מעמדו.
    • המעסיק מתחייב שיישא במלוא עלות גירוש פליט במידה וגירוש כזה יידרש על פי חוק.
    • המעסיק מתחייב שיישא באחריות שילוחית כנגד כל נזק פלילי או אחר שיבצע הפליט.
    • המעסיק מתחייב שיישא בכל עלות רפואית או אחרת שישית הפליט על מערכות המדינה במידה ולפליט אין יכולת תשלום.
    • יופרש סכום של 8% ממשכורתו של הפליט לקרן פיקדון בבית השקעות ישראלי או בנק ישראלי אשר תפדה לרשות הפליט עם עזיבתו את הארץ. במידה והפליט יחמוק מלעזוב כספי הקרן יוחרמו לצורך כיסוי עלויות לכידת הפליט וגירושו מהמדינה מהמדינה. במידה ויהיו עלויות נוספות המשויכות ללכידת הפליט הן יושתו על מעסיקו, שיידרש לשלם קנס או לחלופין למצאו ולהסגירו למשטרה תוך פרק זמן שייקבע. . לצורך העניין המעסיק יהיה רשאי לדרוש ערבויות כספיות נוספות, אך לא לתפוס את דרכונו של הפליט או מסמכים אחרים.

 

פליט יוכל להגיש בקשה לאשרת עבודה (במצרים) במידה ו-

  • קיים מעסיק בעל אשרה המצהיר על כוונתו לקלוט את העובד.
  • הפליט נבדק על ידי רופא בעל רשיון רפואה ישראלי ונמצא נקי ממחלות.
  • אשרת העבודה תהיה תחומה בזמן (6 שנים) ותקנה למהגר "מעמד עובד", אשר יקנה לו זכות לעבוד בישראל על ידי מעסיק בעל אשרה, בכפוף לתשלום מס מלא (אם ישים) ללא כל אפשרות הטבות רווחה (אך פטור מתשלומי ביטוח לאומי)
  • פליט שיוכיח את היותו פליט חרב- כלומר נרדף במדינתו, יזכה לתנאי שהות ועבודה מוקלים.

טיפול בפליטים הנמצאים בארץ כיום

הסיבה להימצאותם של 54 אלף עובדים כיום ללא אשרת עבודה היא הזנחה ממשלתית מתמשכת . המדינה נקטה במדיניות "לא כאן ולא שם" ובחרה לעצום את עיניה. פתיחה במסע רדיפה ומעצרים רחב היקף פולשני ויקר, אשר יביא למעצרם לא רק של עשרות אלפי פליטים אלא גם ובהכרח של ישראלים (אשר יסייעו בהסתרת או העסקתם הבלתי חוקית של הפליטים), וכן ידחוק רבים נוספים העובדים כיום "בשחור" למחתרת ולפשיעה לא תפתור את הבעיה משורשה, תעלה תוצאות דלות ותהיה יקרה. לפליטים הנמצאים כיום יוצא בפשטות (באופן חד פעמי, עד תאריך שייקבע) לעבור הלבנה במסגרתה הם יכנסו למסלול הפליט הרגיל, תינתן להם ארכה של 3 חודשים למצוא מעסיק לצורך כך. לאחר מכן, מעסיק שייתפס מעסיק עובד לא חוקי יענש במלוא עלויות גירושו בתוספת קנס.

לפתרון המוצע ניתן להוסיף סעיפים הישלימו אותו, במידה וחלק מהקוראים מודאגים לא שלמים איתו כפי שהוא מוצג.

לדוגמא, אפשר להוסיף שעל מנת שאזרח ישראלי יעסיק פליט, יהיה צורך גם באישור הרשות העירונית שבה הוא מתכוון להעסיק את הפליט.

הגבלה זו אמורה להרגיע גם את החוששים מפני פשיעה וגם את אלו החוששים מפני אובדן תעסוקה.

***

לסיכום שלושת הפוסטים בנושא:

הבעיות בארצות המוצא של המהגרים, כמו גם העושר,והביטחון בישראל בשילוב עם מיקומה הגיאוגרפי יוצרים מצב המעודד הגירה לישראל.

קשה להוכיח שיש פשיעה חמורה באופן יוצא דופן של מהגרים כלפי ישראלים. גם אם יש פשיעה כזאת, התמודדנו עם קשיים דומים כשקיבלנו גלי הגירה קודמים.

כיום רוב השוהים הלא-חוקיים בישראל אינם מהגרים מסודאן ומאריתריאה.

המהגרים לא תופסים מקומות עבודה של ישראלים. תפיסת המצב כמשחק סכום-אפס בינינו לבין הפליטים נובעת מהגבלות ממשלתיות אחרות, אותן תיארתי בעבר כאן.

המפתח לפתרון הבעיות הנגרמות כתוצאה מההגירה הוא העצמת המוסדות העירוניים והסמכתם לפתור את הבעיה.

על מנת להרגיע חששות (מוצדקים או לא) של אזרחים ניתן להטיל הגבלות על המהגרים וההגירה, אך אסור לגרשם לארצם! חלקם רואים במקום ממנו הם ברחו גיהינום, ויסכימו לעשות הכל כדי לא לחזור לשם.

הביקוש לעובדים זרים מספיק גדול כדי לספק מקומות עבודה לכל המהגרים.

באמצעות מדיניות מסודרת המאפשרת למהגרים לעבוד, ומטילה על המעסיק והרשויות העירוניות את הסמכות לדאוג למהגר – אפשר לחסוך כסף רב למדינה ככלל, וסבל רב – גם מהתושבים וגם מהמהגרים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מהגרים בישראל – קרבנות ופתרונות

  1. מילה על כלכלה עירונית. יש כמה סיבות טובות מדוע מהגרים נמצאים באיזור התחנה המרכזית הישנה ולא במקומות אחרים.
    א. יש שם כבר קהילה של מהגרים אחרים וקל יותר להקלט שם.
    ב. מגורים זולים, אוכל מקומי זול,
    ג. שירותי מין נגישים – בלי להעליב משיהו, מהגרים גברים שנמצאים רחוק ממשפחתם מחפשים פורקן.
    ד. תחבורה ציבורית נגישה
    ה. הזדמנויות תעסוקה קלות יותר (הרבה חנויות, קבלנים, בתי אוכל וכו')
    ו. אין הרבה נוכחות של המשטרה, שבדרך כלל מאיימית ומציקה לפליט \ מהגר (גם אם המשטרה בסדר גמור, והמהגר ישר, עדיין יש לו סיבות טובות לפחד מהמשטרה).

    יואב לרמן כתב על זה בבלוג שלו "עוד בלוג תל אביבי". אם תעבירו את המהגרים לאיזור אחר הם לא יהגרו למקומות באופן הומוגני.
    לדוגמה הם לא יגיעו לקיסריה. היות ובקיסריה אין את כל הדברים האלה. אין תחבורה ציבורית טובה (כי זה פרבר), אין מגורים זולים וגם לא באים לשם
    קבלנים לחפש עובדים.

    באופן נסתר הבלוג מטיל את הפליטים על העניים של החברה שלנו.
    כי הרי השטח הציבורי משותף גם לעניים וגם לעשירים אבל…
    א. לעשירים יש שטחים פרטיים (הרבה יותר מאשר לעניים) שאליהם המהגרים לא יגיעו – בגלל שזה שטח פרטי.
    ב. לעשירים היום יש גם מרחבים מוגנים , פרטיים וסמי-פרטיים מאחוריהם הם מסתגרים.
    ג. העשירים חיים לא פעם ביישובים מבודדים, פרברים, קיבוצים, מושבים שאליהם המהגרים לא יגיעו. (מסיבות שפורטו למעלה)
    ד. אכיפה לא שווה של החוק גורמת לכך שלעשירים יש שירותי משטרה טובים יותר שיעיפו מהגרים תוך רבע שעה מהטלפון של עשיר מקושר.

    המהגרים ימשיכו להתרכז בישובים העניים יותר שלא יוכלו להגביל אותם באופן אפקטיבי (כי אין להם מספיק קשרים וכסף לשוטרים)
    ואו יעבדו בעיר אחת (לדוגמה תל אביב) ויגורו בעיר אחרת (לדוגמה בת ים).

    יתר הרעיונות מעניינים, אבל המחשבה לפיה הכל יפתר רק על ידי ביזור הבעיה לרשויות המקומיות הוא קצת נאיבי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s