הגירה בישראל ובכלל – חלק א' – תרבותנות, כוח עבודה למכירה וייצוא כוח עבודה

הקדמה: הפוסט עומד לעסוק בעיקר בסוגיית הפליטים וההגירה מאפריקה. את הפוסט אני כותב בין השאר בעקבות כתבה שכתב מזמן בן כספית, שהייתה מבחינתי "הקש ששבר את גב הגמל". הפוסט יחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון, הגירה בכללי ונושאים נוספים, בחלק השני בעיות העולות מהמגרים (פשיעה ו"אבדן מקומות עבודה") בחלק השלישי אתעסק במוצאם של חלק מהמגרים ובפתרון אפשרי לבעייתם.

כוח עבודה למכירה

בפוסט הזה אתייחס (כמו רבים לפני) אל כוח עבודה כמוצר. הראשון (למיטב ידיעתי) להתייחס לכוח עבודה כמוצר היה מארקס, שמתאר בחיבורו "על עבודה שכירה והון" שהפועל מוכר את כוח עבודתו לבעל ההון. אכן יש לכוח עבודה ולמוצרים רגילים הרבה מן המשותף.

עיקר ההבדלים הם שכוח עבודה הוא מוצר שנמכר על ידי רוב האנשים, לקבוצה קטנה של קונים (המעסיקים) מה שלעתים נדירות בלבד קורה בשוק המוצרים הרגיל. עוד הבדל מהותי הוא שבמכירת כוח עבודתו, אדם לא רק שוקל את כמות הכסף שירוויח, אלא גם מוסיף שיקולים נוספים – לדוגמא, ההנאה שהוא יפיק מהעבודה, הדימוי שיש לעבודה זו בחברה, כיצד היא תוכל לקדם אותו בהמשך הקריירה.

קווי הדמיון רבים : גם כאן הטלת הגבלה על מחיר המוצר (במקרה הזה השכר) יכול לייצר פער בין הכמות המבוקשת (במקרה הזה – כמות העובדים המבוקשת) לכמות המוצעת (כמות המשרות המוצעת). כאשר מוטל חוק שכר מינימום כמעט תמיד האבטלה עולה בשל פיטורי עובדים שהעסק כבר לא מפיק די תועלת מהעסקתם בכדי להמשיך ולהעסיק אותם, ומתפתח שוק שחור של עבודה.

גם כאן, לרוב (למעט מקרים חריגים) חוקי הצע וביקוש רגילים חלים. כאשר גדל הביקוש לכוח עבודה לא מיומן – עולה מחירו, כלומר השכר שמוכנים לשלם בעבורו. כאשר עולה ההצע של כוח עבודה לא מיומן – בדרך כלל יורד מחירו, כלומר השכר המוצע עבורו.

גם במקרה זה, ליצרנים המקומיים יש אינטרס ברור שלא לאפשר ייבוא כוח עבודה זר, מחשש שהוא יגדיל את ההצע ויוריד את המחיר. כמו ברוב המקרים פונים היצרנים לממשלה שתגן עליהם מפני היבוא המסוכן.

רוב הפעמים ניתן לפסול די בקלות את טענות היצרנים. נדגים על המשק החקלאי בישראל. בישראל המשק החקלאי הוא לא יותר מ2% מכלל העובדים במדינה. המכס על מוצרי מזון גבוה להחריד. כאשר שוקלים האם להוריד או לא את גובה המכס יש לשקול בין השאר את העובדה שמול מוצרים שכל אחד צורך – ישנם רק 2% מהעובדים בארץ שיאלצו להסתגל למצב החדש.

סלט זה יקר רצח

כאשר נוגעים במכס על עבודה לא מיומנת (כלומר בהטלת קשיים על הגירה למדינה מסוימת) הסיפור מעט יותר מורכב. יש חשש רב שמאחר ובמקרה הזה רבים מהעובדים לא מיומנים, הכנסת עובדים נוספים תפגע ביכולת ההשתכרות שלהם.

מחאות נגד היתר ייבוא כוח עבודה זר היו מהמחאות האלימות ביותר בהיסטוריה הנוגעות לאיסור על ייבוא מוצר כלשהו בכלל.

תרבותנות

כאשר אנשים רוצים לפתח שנאה לאחר, או הצדקה ליחס רע אליו הם תמיד מוצאים לכך הצדקה "מדעית". בין אם ההצדקה מבוססת על עובדות ובין אם לאו – הצדקות כאלה נוצרות גם היום, ומשתנות לאורך ההיסטוריה.

עוד לפני שהגזענות (המדע הקודם המצדיק יחס שונה) נעלמה מן העולם כבר נוצר סוג חדש של הצדקות – התרבותנות. בעוד הגזענות מאמינה שקיים גזע שלו מאפיינים אחידים ולא ניתן להעלים אותם, ושעשויים להזיק לנו בין אם נתמזג איתו, ובין אם פשוט ניתן לו לשהות בחברתינו – התרבותנות גורסת בדיוק את אותו הדבר, רק על תרבות במקום על גזע.

התרבותנים מאמינים שלתרבויות, דתות ועמים יש מאפיינים נלווים (שלאו דווקא מוכרים ומזוהים על ידי כולם כמאפיינים שלהם) אשר נשארים של אותה קבוצה בהכרח. תרבותן יוכל להגיד, לדוגמא, שהרוסים אוהבים כוח מטבעם, שזה "אצלם בתרבות" ולקשר זאת לאופי השלטון של פוטין או להצבעה לליברמן. התרבותנים היום בישראל נוטים להתמקד באיסלאם ובערבים. האיסלאם בשל הכתוב בקוראן מפורשות מאוד מקל על התרבותנים להגיד שלא יכולים להיות מוסלמים מתונים, שהאיסלאם לא יכול להשתנות – הוא חייב בשל הכתוב בקוראן לנסות להשתלט על העולם כולו.

שנאת האחר (קסנופוביה) היוותה כר פורה במשך שנים לצמיחה של התנגדות עניפה לעובדים זרים אשר "תופסים את מקומות העבודה שלנו". בין אם הטענות על הנזק שנגרם מהגירה לעובדים מקומיים נכונות ובין עם לאו – יש להבין את הקשר ההדוק בין שנאת הזר לחשש מאיבוד מקומות עבודה.

"זה או אנחנו או הם" – כלכלת האבטלה והגירה

תפיסת מקומות העבודה כמשחק סכום אפס וחשיבה לוטידית  קשורה מאוד לנושא כלכלת האבטלה.

נחזור למודל האבסטראקטי שתיארתי בפוסט בנושא. על מנת להבין יותר טוב את ההסבר כאן, מומלץ לקרוא את הפוסט הקודם. המודל מתאר מדינה פרימיטיבית סגורה ואת תגובתה להתפתחות טכנולוגית. במודל הנחתי מספר הנחות, וכעת אסיר אחת מהן. אסיר את ההנחה כי היפוטזיה היא משק סגור.

כעת יש לנו שתי מדינות היפוטזיה ותיאורזיה. השינוי הטכנולוגי שחל בהיפוטזיה, כפי ששמנו לב – יוצר לטווח הקצר עודף בכוח אדם. לטענתי, לפעמים עוד לפני שיצליחו להבריג את כוח האדם מחדש חזרה לתוך הכלכלה המקומית, יהגרו העובדים אל תיאורזיה ויחפשו בה מקומות עבודה. הגירה, או ייצוא כוח עבודה עודף – היא פתרון הרבה יותר מהיר מאשר המצאת מענה חדש לצורך קיים, בייחוד כאשר המשאבים הנתונים מוגבלים (ראו הנחות).

כאשר כוח העבודה העודף עובר לתיאורזיה הוא לא מתקבל שם בסבר פנים חמות. גם שם, בהיעדר שינויים טכנולוגים מהפכניים – לא יהיה לו היכן להקלט, ואם כל ההנחות שחלו על היפוטזיה חלות גם בתיאורזיה – סימן שיווצר גם שם עודף כוח עבודה בשלב מסוים, שכן בעלי הקרקעות יעתיקו את הפיתוח הטכנולוגי שנוצר בהיפוטזיה. במצב כזה אנו צפויים לראות שנאה מאוד גדולה כלפי המהגרים החדשים. במצב כזה, עד להיווצרות מקומות עבודה חדשים – ישנה תחרות דה-פקטו על מקומות העבודה הקיימים, ותחרות כזו, תעודד באופן טבעי שנאה בין העובדים המקומיים למהגרים.

אם נסיר גם את ההנחה שהמשאבים מוגבלים, נקבל מציאות אחרת לחלוטין. נניח כעת שתיאורזיה היא מדינה שחצייה מיושבת, וחצייה מיוערת ולמעט מספר שבטים פרימיטיביים עוד יותר מהתרבות של תיאורזיה עצמה – אינה מיושבת. עודף כוח האדם יתקבל כעת בברכה, שכן יהיה כיצד להשקיע אותו – בכיבוש של שטח נוסף וניצול המשאבים שבו.

ההתפתחות של אמריקה מזכירה מאוד את האמור לעיל.

הנתונים ההיסטוריים שיש לי כאן חלקיים והניתוח שלי לא מדויק, אך בכל זאת הוא מבוסס דיו כדי שאביא אותו.

תגליות חשובות ברפואה, בכימיה, בביולוגיה, בפיסיקה ובאסטרונומיה קרו במאה ה16 וה17 באירופה. נהוג לכנות את כל ההתפתחויות הללו "המהפכה המדעית". פיתוחים אלה, הם שסיפקו לאירופה את הכלים החשובים שבלעדיהם היא לא הייתה מצליחה להתפשט לרחבי כל העולם. בלי פיתוחים אלה – לא היה קולוניאליזם.

המתיישבים הבריטים באמריקה היו ברובם אנשים עניים שחיפשו הזדמנות להתחיל חיים חדשים. על אותם עניים פיקחו מטעם המלך אצילים. אלו שהפליגו לאמריקה היו משרתי חוזה, כלומר הוחתמו על חוזה שאומר שכאשר יגיעו לאמריקה הם יצטרכו לעבוד עבור חברת ההתיישבות עד שהם מחזירים את עלות ההפלגה, ואז הם יכולים לקבל את השטח לעצמם.

פרסומת

האצילים שנשלחו היו כאלה שהמלוכה חששה שיתסיסו נגדה לו יישארו בבריטניה, אצילים שירדו מנכסיהם. בריטניה למעשה ייצאה אצילים ועניים שהיו יכולים ליצור בעיות פוליטיות לו היו נשארים שם.

יש להבין את הקשר שבין נושא הפוסט – מדיניות הגירה, ובין פרט ההיסטוריה שהובא לפניכם זה עתה. אני גורס כאן כי אחת מדרכי ההתמודדות של חברה עם עודף בכוח אדם הוא ייצוא של כוח האדם למדינות אחרות.

הציוויליזציה האירופאית המשיכה לצמוח ולגדול באמריקה הצפונית ולקבל אליה עוד ועוד מהגרים. האמריקאים פיתחו חשש שמקומות העבודה שלהם יתפסו על ידי זרים רק הרבה לאחר שאמריקה כולה הוחזקה על ידי אמריקאים והייתה מיושבת לחלוטין. רק כאשר המשאבים נתפסים כמוגבלים – נוצר הצורך למלחמה במהגרים חדשים המתחרים על מקומות עבודה.

כוח אדם מיוצא מתקבל בברכה כאשר נתפס שישנם די משאבים כדי לאכלס אותו. אך כאשר יש תחרות על המשאבים הקיימים ותפיסה של מקומות העבודה כמשחק סכום אפס – לא משנה ממה החסך במקומות העבודה נובע – תמצא התנגדות למהגרים.

ממשלת ישראל מגבילה הלכה למעשה את כמות המשאבים שיש לשוק הפרטי בתוכה. היא מגבילה את השימוש בקרקע, מקשה על ייבוא של מוצרים חשובים, ביניהם מזון ומלט. אם מקבלים את מקבלים את ההגבלות כגזרה משמיים, קל להדרדר משם לתפיסת המשאבים כמוגבלים בפועל – ומשם הדרך להאשמת הזר על "העלאת מחירי הדירות בדרום תל אביב" קצרה להפליא.

הקולוסוס החדש

על פסל החירות האמריקאי, המסמל את אמריקה ואת האתוס שלה חקוק שירה של אמה לזרוס (משוררת יהודיה) "הקולוסוס החדש". הקולוסוס היה פסל ענק של אל השמש היווני שהוקם באי רודוס לפני הספירה. השיר לא עוסק בפירוט בחופש כלכלי כמו שאנחנו מכירים אותו עכשיו. לא בחופש ממס, ולא בחופש מרגולציה ממשלתית – אלא בחופש להגר.

השיר עוסק בארצות הברית כבית לגולים. אסכם בהבאת השיר באנגלית ובתרגום שלי לשיר (עירבבתי עם תרגומים שכבר קיימים).

הקולוסוס החדש

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s