השפל הנשכח של 1920

הקדמה: מאמר זה לא נכתב על ידי. הוא נכתב טום וודס, עבור מכון מיזס. את המאמר המקורי תוכלו לקרוא כאן. את המאמר תירגמתי לעברית במלואו לאתר מכון מיזס בישראל. הורדתי חלק מהנאומים הפוליטיים של וורן הארדינג והוספתי בסוף הסברים – כדי להתמקד בעיקר ולהתאים את הטקסט אליכם. בחרתי להביא אותו, למרות שאני לא מסכים עם כל המסקנות שהכותב מסיק – מאחר ואני מוצא את התוכן מעניין וחשוב.

***

יש קלישאה נדושה שאומרת שאם אנחנו לא לומדים את ההיסטוריה אנחנו נידונים לחזור עליה. ידועה כמעט באותה מידה היא העובדה שאם יש לקחים להפיק מההיסטוריה, הדרג הפוליטי יפיק את הלקחים השגויים, ולעתים קרובות יעשה זאת בכוונה.

בשונה מהסתכלות על העבר כמקור לידע ולחוכמה, משטרים פוליטיים אימצו הרגל לרתום את ההיסטוריה ככלי נשק אידאולוגי, עיוותו אותה והתאימו אותה לשאיפות אקטואליות.

מסיבה זו אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שמנהיגינו הפוליטיים עושים שימוש אידאולוגי מובהק בעבר בהתייחסותם למשבר הפיננסי בארה"ב בשנת 2007. לפי הדעה הרווחת, עליה חוזרים ללא הרף, השפל הגדול של שנות ה30 היה תוצאה של קפיטליזם שלוח רסן, ורק התערבותם הנבונה של פרוגרסיביים החזירה את השגשוג.

רבים מאלה שויתרו על הטענה שתכנית הניו-דיל בפני עצמה הוציאה את ארה"ב מהשפל טוענים עם זאת שההוצאות הממשלתיות של מלחמת העולם הראשונה עשו זאת. (יש אפילו כאלו המכונים חסידי שוק חופשי ותומכים בטענה זו, שמסיטה את הדיון לנושא התמריץ הפיסקאלי).

הקשר בין אירועים היסטוריים אלו לבין ההווה הוא ברור מעליו: שוב קפיטליזם שלוח רסן יוצר בלאגן איום ושוב רק השילוב הנכון בין גירויים פיסקאליים ומוניטריים יכול להציל אותנו.

אם למי מקוראיי יש ספק שגרסא זו של האירועים מוטה – נסו לראות כמה אזכורים יש, אם בכלל, למשבר של 1920-1921. ולא פלא – פיסת מידע היסטורית זו מוציאה את האוויר מהמפרשים של אלו שמבטיחים פתרונות פוליטיים לבעיות כלכליות אמיתיות בליבו של משבר.

נהוג לחשוב כי בהיעדר התערבות ממשלתית שנעה נגד מחזור העסקים – בין אם מדובר בשימוש בכלים מוניטריים, פיסקליים או שניהם גם יחד – איננו יכולים לצפות להתאוששות, או לפחות לא להשתקמות מהירה. אולם מדיניות הפוכה ננקטה בשפל של 1920-1921, וההתאוששות לא איחרה לבוא.

המצב הכלכלי ב1920 היה עגום. בשנה זו האבטלה זינקה מ-4% לכמעט 12%, והתל"ג צנח ב-17%. לא פלא, לכן, ששר המסחר הרברט הובר– אותו מציירים באופן שגוי כתומך כלכלת לסה-פייר – הפציר בנשיא הארדינג ליישם מגוון של התערבויות ממשלתיות. הרדינג התעלם.

במקום "גירויים פיסקאליים" הארדינג קיצץ כמעט חצי מתקציב הממשלה בין השנים 1920 ו-1922. שאר המדיניות של הארדינג הייתה גם כן כלכלת לסה-פייר באותה מידה. שיעור המס ירד עבור כל קבוצת הכנסה והחוב הלאומי ירד בכשליש.

הבנק הפדראלי, בניגוד לכך, כמעט לא שינה את מדיניותו. כפי שהיסטוריון כלכלי תיאר זאת: "למרות ההתכווצות החמורה בשווקים, הבנק הפדראלי לא עשה שימוש בכוחותיו לשנות את הצע הכסף ולהלחם בהתכווצות". שנה לאחר מכן, ב-1921 כבר ניתן היה להבחין בסימנים של התאוששות. שנה לאחר מכן האבטלה ירדה ל-6.7% וב-1923 האבטלה הייתה בסך הכול 2.4%.

בהקשר יפרה את דיונינו זה להשוות את ההתנהלות הכלכלית של ארה"ב לזו של יפן באותה תקופה. ב-1920 ממשלת יפן יישמה את העקרונות של כלכלה מתוכננת, במטרה לשמור על מחירים גבוהים באופן מלאכותי. כפי שמתאר זאת בנג'מין אנדרסון:

"הבנקים הגדולים, התעשיות הריכוזיות והממשלה חברו יחד, החריבו את השוק החופשי, עצרו את הירידה במוצרי סחורות, והחזיקו את רמת המחירים ביפן מעל לזו הנהוגה בעולם במשך שבע שנים. בשנים אלו ספגה יפן קיפאון כלכלי חמור, כאשר בסופן, ב1927, היא חוותה משבר פיננסי חמור כל כך שענפי בנקאות שלמים נפלו ואיתם תעשיות. זו הייתה מדיניות טיפשית. במאמץ להימנע מהפסדים בייצור של שנה אחת יפן איבדה שבע שנים."

מנגד, ארה"ב נתנה לכלכלה להתאים את עצמה. "ב1920-21" כותב אנדרסון:

"ספגנו את הפסדינו, התאמנו את המבנה הפיננסי שלנו, התמודדנו עם השפל שלנו,ובאוגוסט 1921 – התחלנו מחדש… ההתאוששות של העסקים הייתה מבוססת בעיקר על טיהור האשראי החלש, הפחתה משמעותית בעלויות הייצור, ועל יזמות פרטית חופשית. היא לא התבססה על מדיניות ממשלתית שנועדה לשפר את העסקים."

הממשלה לא פעלה כפי שהקיינסיאנים תמיד ייעצו לפעול, היא לא ניהלה חשבון לאומי גירעוני, ולא שטפה את המשק בהוצאות ממשלתיות מוגברות. במקום זאת, הם יישמו את התפיסה המיושנת לפיה הממשלה צריכה לשמור את ההוצאות ואת המסים נמוכים ולהפחית את החוב הלאומי.

אלו היו המוטיבים הכלכליים העיקריים בתקופת נשיאותו של וורן הארדינג. מעטים הם הנשיאים שספגו לעג כה רב כפי שספג הארדינג בחייו – ואף אחרי מותו. אולם הדעה הרווחת בנושא הארדינג טועה ואבסורדית: אפילו ה"שחיתות", כביכול, של ממשלו מעלות גיחוך ביחס לרמת השחיתות אליה למדנו להתרגל.

לא מפתיע עם כך לגלות, שכלכלנים מודרניים שלמדו על השפל של 1920-1921 לא הצליחו להסביר איך ההתאוששות הייתה כה מהירה וחלקה, בעוד הממשלה והבנק הפדראלי לא נקטו באף אחד מהכלים המאקרו-כלכליים – הוצאה על עבודות ציבוריות, ניהול תקציב גירעוני, או מדיניות אינפלציונית – בהם הדעה הרווחת רואה פתרונות להאטות כלכליות. הכלכלן הקיינסיאני רוברט גורדון מודה כי "המדיניות הממשלתית למתן את המשבר ולהאיץ את ההתאוששות הייתה מינימאלית. הבנק הפדראלי היה פאסיבי בגדול… למרות היעדר מדיניות גירויים ממשלתית, אולם, ההתאוששות לא איחרה לבוא".

היסטוריון כלכלי אחר הודה בקצרה כי "הכלכלה התאוששה בזריזות מהשפל ב1920-21 ונכנסה לתקופה של צמיחה נמרצת" אולם בחר לא להעיר על התפתחות זו. "הייתה זו שנת 1921" הואיל לומר קנת וויהר "הרבה לפני שמדיניות נוגדת מחזורים עסקיים הייתה מקובלת או אפילו מובנת". הם אולי לא "הבינו" במדיניות נוגדת מחזורי עסקים – אולם הכלכלה השתקמה – ומהר.

אחת ההתייחסויות הנוראות לנושא הגיעה משני היסטוריונים של תקופת נשיאותו של הרדינג, אשר טענו שאם הממשלה לא תחרים חלק גדול מההכנסה של העשירים הכלכלה לעולם לא תתייצב:

"הקיצוצים במסים, יחד עם השמת דגש על תשלום החוב הלאומי הפחתת ההוצאות הפדרליות, משתלבים לטובת העשירים. כלכלנים רבים מאמינים שסיבה מרכזית לשפל הגדול של 1929 היא הצטברות לא שוויונית של הון, שכנראה הואצה ב1920, כתוצאה מחזרה לנורמליות. חמישה אחוזים מהאוכלוסיה החזיקו בשליש מההון הלאומי נכון ל1929. קבוצה זו לא עשתה שימוש אחראי בכסף… במקום זאת הם המריצו השקעות לא בריאות בשוק המניות ובצמיחה לא שוויונית"

אם באופן אבסורדי תאוריה זו הייתה נכונה, העולם היה במצב קבוע של שפל. לא היה דבר חריג בדפוסי חלוקת ההון ב1920. פערים גדולים יותר התרחשו אינספור פעמים, במקומות וזמנים שונים, מבלי לגרום להפרעה כלשהי.

למעשה, השפל הגדול הגיע באמצע מגמת עלייה דרמטית בחלקה של המשכורת בהכנסה הלאומית של ארה"ב, ובמגמת ירידה של הכנסה מריבית, דיבידנדים ויזמות עסקית. למעשה אנחנו לא צריכים להפקיע רכוש מאף אמריקאי כדי להשיג עושר, תודה לאל.

אין די בכך שהראינו שהשגשוג הושב גם בהיעדר תמרוץ פיסקאלי או מוניטרי. עלינו להבין למה תוצאה זו הייתה צפוייה – במילים אחרות, מדוע שיקום השגשוג ללא התרופות שנהוג להשתמש בהם בתקופה האחרונה לא היה תוצאה של מקריות גרידא.

ראשית עלינו להבין מדוע הכלכלה נגועה במחזורים של שפל וגאות מלכתחילה. ליונל רובינס תהה בספרו השפל הגדול ב1934 מה גורם לפחד המוני בקרב יזמים עסקיים.

בהנחה שהשוק עובד בהתאם למערכת של רווחים והפסדים, המנפה את המתחרים הפחות מתאימים – מדוע שכל המתחרים המותאמים יותר, אלה שאותם השוק תגמל ברווחים ובשליטה על משאבים רבים יותר, יעשו כולם טעויות חמורות, ועוד את אותן הטעויות ביחד? האם יכול להיות שמשהו מחוץ לשוק הכלכלי, ולא בתוכו, גורם לתופעה זו?

לודוויג פון מיזס ופרידריך הייאק מצאו שהרחבת אשראי מלאכותית, כזו שנוצרת בדרך כלל על ידי הבנק המרכזי היא האשמה בכך. (הייאק זכה בנובל ב1974 על עבודתו על מה שידוע בתור מחזור העסקים האוסטרי). כאשר הבנק המרכזי מגדיל את הצע הכסף – לדוגמא, כאשר הוא קונה אגרות חוב ממשלתיות – הוא יוצר כסף יש מאין.

הכסף הולך לבנקים המסחריים ישירות, או במידה ומדובר בבנק השקעות הוא עובר במהירות לבנק המסחרי כאשר בנק ההשקעות מפקיד את הצ'ק של הבנק המרכזי באותו אופן שבו מחיר של מוצרים יורד כשיש גידול בהיצע המוצרים, זרימה של כסף נוסף אל תוך המערכת מורידה את הריבית.

ריבית נמוכה מעודדת השקעה בפרויקטים לטווח ארוך, עליהם שיעורי הריבית משפיעים יותר מאשר פרויקטים לטווח קצר*. השקעה נוספת בפיתוח ומחקר (R&D), שייקחו שנים רבות עד שתניב פרי, תראה לפתע יותר אטרקטיבית, כעת כשעלות ההלוואה (היא הריבית) נמוכה הרבה יותר.

אנו מקטלגים השקעה ופיתוח בתור ייצור מסדר גבוה יותר מאשר ייצור כובעים לדוגמא, שכן הכובעים זמינים לצרכנים מיידית, בעוד את התוצאות של השקעה ופיתוח יהיה ניתן לראות רק בעוד זמן רב. ככל ששלב ייצור קרוב יותר לצרכן, כך אנו מדרגים אותו בסדר גובה נמוך יותר.

בשוק חופשי, שיעורי ריבית מתאמים את סדרי הייצור השונים בזמנים שונים. הם מבטיחים כי סדר הייצור יתאים להעדפות הצרכנים. אם צרכנים רוצים עוד מוצרים כעת, ייצור מסדר נמוך מתרחב. לעומת זאת, אם הצרכנים מוכנים לדחות את הסיפוקים שלהם בהווה, שיעורי הריבית יעודדו יזמים לנצל הזדמנות זו כדי להשקיע במפעלים באופן של יספק את הצרכנים בהווה, אלא ישפר את הייצור בעתיד כך שיניב תשואה גדולה יותר.

אם שיעורי הריבית הנמוכים בדוגמא שלפנינו היו נובעים מחסכונות וולונטריים של הציבור, ולא מהתערבות של בנק מרכזי, הדעיכה היחסית בהוצאות על צריכה, שבאה יחד עם גדילה בחיסכון, הייתה מעודדת הקצאת משאבים נוספים לפיתוח ומחקר – ייצור מסדר גבוה יותר. במילים אחרות, במקרה של חיסכון אמיתי, ביקוש למוצרי צריכה עובר דעיכה יחסית, הציבור חוסך יותר, ומבזבז פחות.**

תעשיות למוצרי צריכה, בהמשך לכך, עוברות התכווצות בשל הירידה בתגובה לירידה בביקוש למוצרים אלו. מפעלים שבעבר שימשו לייצור מוצרים אלו – לדוגמא, שירותי הובלה – כעת חופשיים לשימוש עבור שלבי ייצור אחרים, כגון עבודה, מתכות, או תוצרים כלליים אחרים.

כאשר מתעסקים עם מבנה הריביות שנוצר מהשוק החופשי, תיאום זה ותוצאותיו מופרעות. השקעה מוגברת בייצור מסדר גבוה מתקיימת, בעוד הביקוש למוצרי צריכה לא פחת. דפוס זמני הייצור מתעוות, כך שהוא כבר לא מושפע מתבניות משתנות בהעדפותיהם של צרכנים. צרכנים מבקשים מוצרי צריכה בהווה בזמן שמתקיימת השקעה חסרת פרופורציות לייצור בעתיד.

כך, כשהריביות הנמוכות נובעות ממדיניות של בנק מרכזי ולא מחיסכון אמיתי, אין הפסקה בביקוש למוצרי צריכה (אם כבר, שיעורי הריבית הנמוכים מעודדים אנשים להוציא אפילו יותר מקודם). במקרה זה לא שוחררו משאבים לייצור מסדר גבוה יותר. במקום זאת הכלכלה נמצאת במשחק משיכה בחבל על משאבים בין שלבי הייצור השונים.

מאחר ובאופן מפתיע המשאבים במחסור, התוצאה היא עלייה במחירים שמאיימת על הרווחיות של פרויקטים מסדר גבוה. הבנק המרכזי יכול באופן מלאכותי להרחיב את האשראי עוד בכדי לתחזק את עמדת סדרי הייצור הגבוהים, אך בכך הוא רק מעכב את הבלתי נמנע.

אם תבניות החיסכון והצריכה של הציבור לא יתמכו בהסתת המשאבים לסדר גבוה יותר, אלא למעשה ימשכו משאבים לכיוון ייצור מוצרי צריכה – הבנק המרכזי מתחיל לנהל מלחמה נגד המציאות. יהיה עליו להחליט האם לנהל מלחמה בקנה מידה מלא, כלומר, בכדי לאמת את ההרחבה בייצור מוצרים מסדר גבוה, להרחיב את האשראי במהירות תוך סיכון להריסת המטבע כולו, או להאט או לנטוש את ההרחבה ולתת לכלכלה להתאים את עצמה לתנאים האמיתיים.

חשוב להבין כי הבעיה אינה חסך בהוצאות לצריכה, כפי שטוענת הגישה הפופולארית. אם כבר, הבעיה מגיעה מהוצאות צריכה גבוהות מדי, וכתוצאה מכך משאבים מועטים מדי מתועלים לסוגי הוצאות אחרים – כלומר להרחבת הייצור מסדר גבוה יותר, הרחבה אותה לא ניתן להשלים באופן רווחי – זאת מאחר ומשאבים נמשכים על ידי ביקוש חזק יותר למוצרי צריכה. המרצת ההוצאות לצריכה רק תחמיר את המצב, שכן היא רק תגדיל את מתח שנוצר בין סדר ייצור נמוך וסדר ייצור גבוה.

זכרו גם כי הזרז אינו חלק ממחזור העסקים המושרש בשוק החופשי. הוא נוצר כתוצאה מהתערבות אקטיבית בשוק שיוצרת מחזור גאות שלא ניתן לשמור עליה – ושפל בלתי נמנע. כפי שמתמצת זאת רוג'ר גאריסון: "חסכונות מביאים לצמיחה אמיתית, הרחבת אשראי מביאה לגאות ולשפל".

תופעה זו קדמה לכל הגלים העיקריים של גאות ושפל בהיסטוריה האמריקאית, כולל המשבר ב-2007 וההתכווצות ב-1920. השנים שקדמו ל-1920 אופיינו בגדילה משמעותית בהצע הכסף דרך המערכת הבנקאית, ולאחר שיחס הרזרבה ירד בחצי בשל החלטת הבנק המרכזי, גם בהרחבת אשראי של הבנקים הפרטיים.***

כמות הפקדונות כמעט הכפילה את עצמה בין 1914 ל-1920 כשהבנק הפדרלי נפתח מחדש. יצירת אשראי מלאכותית שכזו מזינה את מחזורי הגאות והשפל. הפד גם שמר על שיעור ניכיון (ריבית בה הבנק המרכזי מלווה לבנקים האחרים) נמוך בזמן מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) וקצת לאחר מכן. הפד החל להקשיח את עמדתו בשלהי 1919.

הכלכלן ג'ין סמיילי, הסופר של "הכלכלה האמריקאית במאה העשרים" גורס כי "נהוג לחשוב כי המדיניות של הפד היא הגורם המכריע לסוף ההרחבה והאינפלציה ולתחילת ההתכווצות המשמעותית והדפלציה החמורה". ברגע שהחניקו את האשראי, השחקנים בשוק החלו להבין שיש לשנות את מבנה הייצור, ושפסי הייצור המבוססים על אשראי קל הם טעות וצריכים להתחסל.

אנחנו כרגע במצב הנכון לחוות דעה על פתרונות שתמיד נשארים אופנתיים, כגון גירויים פיסקאליים ודומיהם. חישבו על מצב הכלכלה לאחר הגאות המלאכותית. הכלכלה חסרת-איזון. יותר מדי משאבים הושקעו בייצור מסדר גבוה ופחות מדי בייצור מסדר נמוך.

חוסר איזון זה גורם ליזמים להשקיע בייצור מסדר נמוך, שנהפך לרווחי פתאום, ולהסית משאבים מייצור מסדר גבוה לייצור מסדר נמוך – היכן שיש יותר ביקוש. החופש המוחלט לשנות מחירים ושכר הכרחיים לצורך כך, שכן מערכת המחירים והשכר החופשית היא מרכיב בלתי נפרד מיכולתו של היזם להעריך איך להשקיע.

לאור התיאור של הכלכלה לאחר הגאות, אנו יכולים לראות כמה חסרי תועלת ורלוונטיות הם המאמצים לגירוי פיסקאלי. המאמץ הממשלתי להוציא כסף על פרוייקטים אקראיים לא משיבים לאיזון, מאחר והם לא פותרים את הגורם למשבר.

זו אינה דעיכה בהוצאות שגרמה לבעיה. היעדר ההתאמה בין מבנה שוק ההון המוסת, לבין תבניות החיסכון וההוצאה של הצרכנים – הוא הגורם לבעיה.

כינוי הפרויקטים הממשלתיים אקראיים הוא הוגן לחלוטין. לממשלה אין מנגנון רווח והפסד והיא יכולה להשיג משאבים על ידי הפקעתם מהציבור, אין לה איך לדעת אם היא מספקת את רצון הצרכן (אם בכלל אכפת לה מכך) או שמא שימושיה במשאבים הם לא יותר מבזבוז גרוטסקי. הממשלה לא יכולה לעבוד כמו עסק.

גם בתמרוץ מוניטרי אין תועלת – להפך, צעד כזה רק יחמיר את הבעיה. בספרו "הפעולה האנושית" משווה מיזס בין כלכלה עם אשראי מורחב מלאכותית לבנאי שהוזמן לבנות בניין כשללא ידיעתו אין לו די לבנים לעשות זאת. ככל שהוא מגלה מוקדם יותר – כך ייטב. ככל שהוא יתעקש להמשיך בפרויקט לא יציב זה, הוא יבזבז יותר משאבים וזמן עבודה.

תמרוץ מוניטארי בסך הכול מעודד יזמים להמשיך במסלול הנוכחי של ייצור לא יציב – במקום להזהיר את הבנאי על טעותו אנחנו משכרים אותו. זה לא הופך את השפל לנמנע – רק לכואב יותר.

אם התפיסה האוסטרית נכונה – ואני מאמין שהטענות התיאורטיות והאמפיריות מצביעות על כך בבירור – הגישה הטובה ביותר לשיקום היא כמעט ההפך מהאסטרטגיות הקיינסיאניות. יש לקצץ בתקציב הממשלתי, לא להגדיל אותו, וכך לשחרר יותר משאבים לשחקני הסקטור הפרטי שיוכלו לתקן את מבנה ההון.

אין להגדיל את הצע הכסף. חילוצי בנקים נופלים רק מקפיאים את טעויות היזמים, במקום לתת למשאבים להתחלק מחדש לידיים של אלו שמספקים את הצרכן יותר לאור השינויים והבנת המצב האמיתי. הלוואות חירום לפירמות בצרות מנציחות את חלוקת המשאבים המעוותת ומשמרת את תיעדוף הפירמות העוסקות בפעולות לא יציבות על פני פירמות יציבות המוכנות להשקיע את המשאבים בשימושים נאותים יותר.

הבנתו הגולמית של הארדינג של המערכת כלכלית, ובתוך כך מדוע תכניות התערבות גראנדיוזיות רק יעכבו את ההשתקמות, היא תופעה נדירה בין הנשיאים האמריקאים. העובדה שהוא הושם ללעג ללא הרף עד כדי כך שאלו שאומרים מילה בטובתו נדחים על הסף, מראה על היכולות של היסטוריונים מחוץ לדיסיפלינה שלהם.

הניסיון של 1920-1921 מחזק את הטענה של כלכלני שוק חופשי אמיתיים שהתערבות ממשלתית היא מכשול להתאוששות כלכלית. הכלכלה האמריקאית השתקמה לא למרות היעדר תמרוץ פיסקאלי ומוניטארי – אלא בגלל היעדר הדברים הללו. בפעם הבאה שמזהירים אותנו בכובד ראש לזכור את לקחי ההיסטוריה שמא הכלכלה שלנו תדרדר עוד יותר, אנו צריכים להתייחס לפרשה הזו – לבחון כמה מהר החוקרים מנסים להעביר נושא.

***

* ניתן להגדיר זאת בפשטות כך: כשבעל הון צריך לבחור האם להשקיע את כספו במפעל חדש או לשים אותו בבנק כדי שיצבור ריבית, גובה הריבית משפיע על שיקוליו. ככל שהריבית גבוהה יותר כך יגדלו תמריציו לשים את הכסף בבנק, ולא להשקיעו במפעלים בפועל. ככל שהריבית יותר נמוכה בעל ההון מקבל תמריצים להשקיע את כספו במקום להניחו בבנק.

להלן הנוסחה הנלמדת במבוא למאקרו-כלכלה לניתוח כדאיות של השקעה. Pv – ערה הנוכחי של השקעה.
Fv – הרווח הצפוי להתקבל בסוף. r – הריבית באחוזים. N – מספר השנים.
Pv = Fv/(1+r) n

** שיעורי ריבית בשוק חופשי נקבעים לפי הביקוש להלוואות ורמת החיסכון.

הבנקים רוצים אנשים שיפקידו אצלם את הכסף. יש להם ביקוש לחסכונות של צרכנים. אך הבנקים צריכים לשלם מחיר לצרכנים, בכדי שאלה יפקידו אצלם את הכסף. מחיר זה הוא הריבית. זה מחיר שהבנק משלם לצרכן, על כך הכסף שהצרכן מפקיד אצלו. כמו במקרים רגילים של הצע וביקוש, כאשר הצע החסכונות עולה – מחיר החיסכון (כלומר, גובה הריבית) – יורד. זאת מאחר ובנקים יכולים להרשות לעצמם לשלם פחות לחוסכים פוטנציאליים, בידיעה שיש יותר חוסכים מבעבר.

*** בואו ננסה על רגל אחת לראות את הקשר של האמור כאן לבועת הנדל"ן בארה"ב. דירה היא מוצר מסדר גבוה. לפני בועת הנדל"ן הריביות היו נמוכות מאוד. משקיעים נהרו לקניית דירות רבות. לאחר זמן מה הובן כי אין ביקוש אמיתי לדירות האלה (אין ביקוש למוצר מסדר גבוה), מחירי הדירות צנחו – וארה"ב בזבזה משאבים על בניית ערי רפאים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על השפל הנשכח של 1920

  1. הגיב:

    פרידמן טוען שדווקא יש מקום להתערבות מוניטארית, גם במקרה של אינפלציה או דפלציה חזקים "מדי", וגם כדי להציל בנקים שעומדים לקרוס כתוצאה מבהלה זמנית ולא בהכרח מבוססת, וחוסר בכסף נזיל.

    במקרה של אינפלציה או דפלציה, מאז שלממשלה יש מונופול על הכסף, הם לא נוטים לקרות באופן טבעי, אלא כתוצאה מהתערבות קודמת, למשל הדפסת כסף למימון מלחמה. לכן התערבות נגדית היא מתבקשת. אם אני לא טועה, דווקא המשך המדיניות המרחיבה גם לאחר המלחמה, ואח"כ התערבות נגדית חריפה (ההעלאה החדה של הריבית) גרמה למשבר ב1920, אבל יתכן שהעלאה מתונה יותר ומוקדמת יותר (קרוב לסיום המלחמה) הייתה חוסכת אותו או מקצרת אותו.

    לגבי בנקים, אמנם גם הם לעיתים יכולים להסתדר בעצמם (כמו במשבר שלפני הפד), אבל לא תמיד, והלוואות של הפד לצורך הגדלת הרזרבות עשויות להיות המפלט היחיד. אם הבהלה הציבורית היא מוצדקת (קרי, הבנקים אכן ביצעו השקעות כושלות, ויש סכנה אמיתית לכסף), הם ראויים בהחלט להתמוטט, ותמיכה רק תנציחו את ההתנהלות הבעייתית. אבל אם הבהלה אינה מוצדקת, ולבנק יש מספיק נכסים כדי לעמוד בהתחייבויותיו רק שהם אינם ניתנים להמרה בקלות לכסף נזיל, האם זה לא ראוי?
    אחד הגורמים ל החרפת המשבר של 29 בשנות ה-30 הוא דווקא מדיניות הפוכה של הפד, שלא רק שלא עזר להגדיל את הרזרבות בבנקים אלא אף גרם לצמצום בהיצע הכסף. חלק מהבנקים הגדולים שקרסו דווקא הצליחו לעמוד כמעט בכל התחייבויותיהם, ויתכן שהיו עומדים בכולן ולא קורסים כלל אם הייתה התערבות מתאימה. או לחילופין, אם לא הייתה התערבות כזו אבל גם לא הייתה אשליה של גוף מגן (מה שגרם לשאננות ועיכב פעולות מהסוג של המשבר ב1907 )

    • perkepon הגיב:

      פרידמן בערוב ימיו הודה בכך שלא יכול להתקיים בנק מרכזי שינהל את השיטה שהוא מציע בצורה יעילה מספיק – ולכן עדיף ללא בנק מרכזי.

      בתרחיש אידאלי הייתי רוצה שהממשלה, גם אם היא מחזיקה מונופול על הכסף תסגור את הפונקציה של הלוואות לבנקים פרטייים בריביות והשפעה על גובה הריבית. עדיף שבמקרים של מלחמה הממשלה פשוט תדפיס כסף, ותוציא אותו. תהיה אינפלציה אמנם, אך בהנחה וההדפסה היא זמנית בלבד – גם האינפלציה היא זמנית בלבד, שכן עם הזמן אחרי שהכסף יזרום במערכת המחירים כבר יתאזנו למעלה ולא ימשיכו להעלות במידה ולא תימשך ההדפסה.

      הממשלה עלולה במצב כזה להמשיך להדפיס אחרי הממשלה. אבל בתכל'ס זו בעיה בסיסית הרבה יותר מנושא השיחה.

      האם זה ראוי לתת כסף על חשבון משלם המיסים לעסק פרטי כלשהו? בהחלט לא.

      אם כבר, הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להסכים שאת הפקדונות בבנקים המדינה תחזיר לצרכנים המבקשים למשוך אותם ישירות. גם זה בעייתי מאוד, אבל להביא כסף לעסק פרטי? הפתח לשחיתות גדול מדי… בנוסף יוקדש פוסט מיוחד לבנקים המותאמים ששורדים את המשברים. ספוילר: חלקם הגדול מאמצים מאפיינים שיתופיים.

      מה דעתך?

      • הגיב:

        שמעתי שפרידמן בערוב ימיו הודה שהבנקים המרכזיים עשו יותר נזק מתועלת, ולכן בדיעבד עדיף היה בלעדיהם, אך לא נתקלתי בטענה שלו שלא יכול להתקיים בנק כזה. יש לך מקור לתת לי?

        וודאי שאין שום כוונה לתת כסף לעסק פרטי סתם כך. מדובר בהלוואה ולא מענק, שהבנקים נדרשים להחזיר עד השקל האחרון ועם בריבית, והיא ניתנת רק לבנקים שבסבירות גבוהה תהיה להם היכולת להחזיר – אם יש בידיהם נכסים שערכם הכולל גבוה מסכום ההלוואה, ושערך זה לא צפוי לרדת משמעותית. המטרה היא לא להציל בנקים כושלים, אלא בנקים שכתוצאה מבהלה ציבורית, הציבור תפס אותם לא מוכנים – עם מעט מדי כסף נזיל.
        להחזיר כסף ישירות למפקידים זה מאוד בעייתי. קודם כל – אם אתה לא גובה את הכסף הזה חזרה מהבנקים, או עושה זאת עבור בנקים שאתה יודע שלא יוכלו להחזיר, בעצם נתת להם מתנה. ויותר גרוע, אם הם מודעים מראש לכך שהממשלה תציל אותם, הם עשויים להיות הרבה פחות זהירים מלכתחילה. אם אתה כן דורש מהם את הכסף חזרה, בעצם כפית עליהם הלוואה. מעבר לכך, גם המפקידים לא נענשים על בחירתם השגויה (בבנק הכושל), וגם הם נעשים פחות זהירים.

  2. perkepon הגיב:

    לגבי מקור על הנושא של פרידמן, בסוף תגובתי.

    בנוגע לבנקים: השאלה היא מה המטרה שלך?,

    האם זה הצלת הבנק שפשט רגל כי אנשים נכנסו ללחץ?
    או שמא זו שמירה על המפקידים?

    בעיניי מוסדות כושלים צריכים ליפול. הממשלה לא צריכה לממן אותם.

    הבעיה היחידה היא שיחד עם בנקים קורסים גם חסכונות של אנשים לשנים.

    אכפת לי מסבלם של החוסכים למרות שהם אחראיים למעשיהם, ולא אכפת לי כלל מנפילתו של הבנק.

    הפתרונות שהייתי מציע לשקול הם בהתאם להעדופתיי.

    • הגיב:

      המטרה שלי היא לא הצלת בנקים כושלים (הם צריכים ליפול), ולא הצלת מפקידים (גם הם צריכים לשאת בתוצאות).
      אני רוצה להציל בנקים שהם בכלל לא כושלים, להיפך (כושלים במובן של ביצעו השקעות שגרמו להפסד), אבל כתוצאה מבהלה ציבורית לא צפוייה (שיתכן והיא מוצדקת באופן כללי, אבל לא מוצדקת עבור אותו בנק), למרות שלבנק יש מספיק נכסים (באמת, כלומר ערכם לא צפוי לרדת משמעותית בזמן הזה), הוא מוצא את עצמו ללא כסף נזיל וכך לא יכול להחזיר את כל חובותיו בזמן קצר.
      אני רוצה להציל גם את המפקידים של בנק כזה.

      הסיכון הזה, של ריצה אל הבנק, הוא סיכון שכל בנק ברזרבה חלקית לוקח מעצם הגדרתו. הבנק הטוב ביותר יקרוס אם מפקידים יבקשו למשוך ממנו יותר כסף ממה שהוא מחזיק באופן נזיל, לא משנה כמה כסף "באמת" יש לו, בצורת נכסים שונים, גם אם מדובר בנכסים שהסיכוי שיאבדו מערכם הוא אפסי.
      עבור בנקים טובים, אני רוצה לנסות למנוע את הקריסה הזו, ע"י שיכוך הבהלה של המפקידים (בעצם, "להוכיח" למפקידים הראשונים שהבנק אכן מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו, כדי שמפקידים חדשים רבים לא ידרשו את כספם מהבנק בזמן הקרוב), ולאפשר לבנק לחזור להתנהלות נורמלית תוך זמן קצר.
      [או, לכל הפחות, להפוך את הקריסה הזו לחלקה יותר – במקום שרוב המשקיעים יאבדו חלק גדול מכספם, ויאלצו לחכות זמן רב עד שהבנק יוכל לממש את נכסיו והם יקבלו את השאר (או פחות*), הם יקבלו את כל כספם, ולבנק יחסך הליך פשיטת רגל ופירוק, וכו'…

      * או פחות – כי למרות שהנחתי שלבנק יש מספיק נכסים, יתכן כי מדובר בנכסים שהמימוש שלהם בבת אחת עשוי לפגוע בערכם בשוק, גם אם ערכם "האמיתי" נשאר זהה. למשל, אם הבנק מחזיק באחוז ניכר ממניות של חברה רווחית מאוד, אבל לא אחוז מספיק כדי להיות בעלי שליטה או לשנות מדיניות. ונניח שהחברה לא מחלקת דיבידנדים לעיתים קרובות. אז למרות שטכנית, הבנק מחזיק באחוז גדול מהחברה ורווחיה, הוא לא יכול להפוך זאת לכסף נזיל באופן ישיר (ע"י מכירת נכסים אל החברה או לקיחת דיבידנדים), אלא רק ע"י מכירה של המניות, מה שעשוי להוריד את ערכן משמעותית ללא סיבה אמיתית. במקרה זה, אפשר שהבנק יחזיר חלק מהתחייבויותיו למפקידים בצורה של מניות ולא כסף…]

      ד"א, למה איכפת לך מסבלם של אנשים חסרי אחריות, ולא מסבלם של בעלי בנק חסרי אחריות?
      ומה לגבי בעלי בנק אחראיים מאוד, שנקלעו למצב כמו שתיארתי?

      ולגבי פרידמן – נו באמת… אמרתי שכבר שמעתי שפרידמן בערוב ימיו הודה שהבנקים המרכזיים עשו יותר נזק מתועלת, ולכן בדיעבד עדיף היה בלעדיהם. גם את הסרטון הזה כבר ראיתי. אתה טענת יותר מכך – שהוא טען שלא יכול להתקיים בנק מרכזי טוב.לזה אני רוצה מקור.

      • perkepon הגיב:

        אנחנו בעצם מתווכחים בין השאר על ההגדרה של בנק כושל.

        שאלה שיכולה לסייע לנו: האם יש בנק ספציפי שאתה יכול לנקוב בשמו שנפל מתישהו כתוצאה מבהלה המונית שלא היה ביסודה דבר (כלומר, בהלה לא רציונאלית)?

        אתה מדבר במובן מסוים על בנק "חף מפשע" ומשקיעים "חפים מפשע", שפשוט נקלעו לבהלה כללית ולא יכלו להסתדר. אני מאמין שבמשבר האחרון פשוט לא היו הרבה כאלה (אם היו בכלל), כולם רכשו אג"ח מגובי משכנתאות – האג"ח היו זבל, וזה הופך (לפחות בהגדרה שלי) את כל מי שרוכש אותם אוטומטית ל"כושל".

        אני מכיר בכך שבמערכת הכלכלית של היום אין אפשרות בשוק הפרטי לחסוך ללא סיכון (אין לי דרך לדעת איך זה היה מתנהל בלי התערבות ממשלתית). יכול להיות שיש אפשרויות כאלה, אך הן לא ממש מעשיות, אני לא יכול לצפות שהאדם הממוצע, שאינו מבין בכלכלה יחסוך ללא-סיכון, מה גם שלרוב הוא לא מודע לסיכון.

        הבנקאי, בניגוד לכך, יודע שהוא לוקח סיכון לבהלה. הוא מבין בדיוק איך הוא מנהל את הבנק. רוב הבנקים הם גם בע"מ, ולכן הבנקאי לא נופל עם הבנק – אלא יוצא בסך הכול די בסדר מכל מצב. הוא לוקח סיכון מחושב – לא כמו המפקיד.

        לכן אפשר מבחינתי לדאוג למפקידים, אבל לדאוג לבנק זה מיותר. עכשיו השאלה היא איך לתרגם את הרעיונות למדיניות.

        בנוגע למילטון פרידמן – צודק, לא ניסחתי את עצמי טוב. חשבתי ואני עדיין חושב שזה משתמע מכך. יכול להיות שיש לי עוד מקור, אצטרך לחפש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s