יש מספיק כסף לכולם – למה הגרינבקרים טועים חלק ב'

פוסט זה עומד לעסוק בסוגיה המוניטארית. כסף מיוצר כיום כחוב ולטענת רבים הדבר מוליד משברים ובעיות אינספור. עסקנו כבר בסוגיה בעבר, אך מאחר וקיבלתי ביקורות לפיהן המאמר שתרגמתי לא היה מספיק ברור – אנסה להבהיר למה התפיסה הרווחת בנושא לא נכונה.

***

יש להבין מה הבעיה בה אנחנו עוסקים. בכדי להבין את הבעיה נצטרך להבין איך כסף נוצר. לצורך כך הבאתי סרטון, הלקוח חלקית מהסרט Addendum של תנועת צייטגייסט. הסרטון מסביר את העניין באופן די נייטרלי:

הסרטון עוצר בדיוק לפני תיאור הבעיה. הבעיה המוצגת בהמשך היא שעל כל הלוואה שנעשית במהלך התהליך יש ריבית. לטענת המבקרים הבנקים לוקחים ריבית על ההלוואה, אך לא מייצרים עוד כסף שבאמצעותו יהיה ניתן לשלם את הריבית – ולכן אי יכול לשלם חוב ומשברים לא נמנעים והם חלק אינהרנטי מהמערכת. לפי תפיסה זו תמיד יהיה יותר חוב מכסף (ויש לכך ראיות במציאות).

יש להבהיר – אינני טוען שמשברים או קריסות של מוסדות פיננסים הם לא תוצר הכרחי של השיטה הכלכלית. טענתי היא רק שלא ניתן להסתפק בהסבר הפשטני והכמו-מתמטי הזה על מנת להסביר את התופעה.

מאחר וטיב הטענה הוא אבסטרקטי, אסתור אותה באמצעות מודל אבסטרקטי. על הראיות שיביאו הגרינבקרים למצב בשטח ניתן לקיים ויכוח שלם שלא ייערך כאן.

יש להעיר מספר הערות על המודל –

– המספרים שבו מומצאים לחלוטין.

– הוא בכוונה מוקטן על מנת שנוכל להבין אותו – המציאות היא פשוט הכפלה מאוד גדולה שלו.

– אני מניח שהיזם שלוקח את ההלוואה מצליח, יכול להיות שזה לא יקרה – אך אני מראה איך אפשרי מצב בו זה כן קורה.

– המודל נועד אך ורק להראות שגם כסף נוצר מחוב אם ריבית אין בכך מספיק בכדי להוכיח שיהיו משברים.

***

נציג את הנפשות הפועלות במודל:

הממשלה – מכניסה כסף למערכת בדרך המוסברת בסרטון ולא עושה שום דבר נוסף.

הבנקאי – מקבל את הכסף ומלווה אותו – ויוצר כסף משום מקום.

הבנאי – בעל עסק יציב עם שתי רגליים על הקרקע.

האופה – בעל עסק ותיק שעדיין חב 10 תשלומים לבנק.

היזם – צעיר שאפתן הרוצה להקים עסק.

נשחזר את התהליך כפי שהוא מוצג בסרטון. הממשלה מכניסה 10 מיליון ש"ח לבנק. הבנק מכשיר את השטרות והופך אותם הלכה למעשה לכסף. הבנק מלווה 9 מיליון ש"ח ליזם, שרוצה לפתוח חנות בגדים אופנתית. הבנק דורש כי בסוף פריסת התשלומים יחזיר היזם 10 מליון ש"ח לבנק.

איך יכול להיות שהיזם יחזיר את כל הכסף לבנק? הרי הוא חייב להחזיר יותר כסף מהכמות שנוצרה!

הוכחנו כבר בפוסט הקודם כי לא כל הכסף מיוצר מחוב, חלק מהכסף פשוט נותר מהתקופה בה הכסף לא היה חוב.

כעת יש חשיבות מכרעת להבנה כרונולוגית של המשך המאורעות.

נניח כי הבנק דורש את הכסף ב10 תשלומים החל מהחודש השני.

לצורך הנוחות נניח שלא כולל הכסף שזה עתה נוצר היה במשק 11 מליון ש"ח.

נסכם את סך תנועות הכסף בחודש הראשון:

–          הבנאי, הבנקאי והיזם קונים אוכל אצל האופה – הוא מסיים את החודש עם 3 מליונים.

–          היזם מקים את העסק תוך תשלום לבנאי בסך 8 מליון ומסיים בלי כלום.

–          הבנקאי אוחז ב11 מליון שכבר היו בשוק וב10 שהממשלה הכניסה. לכן בסך הכול הוא אוחז ב21 מליון ש"ח.

–          הבנאי אוחז ב8 מליון ששילם לו היזם.

בכל חודש מתוך חודשי התשלום של היזם יכול להתקיים התרחיש הבא:

–          הבנקאי, היזם והבנאי מלשלמים לאופה על מזונם. האופה מכניס לכיסו 3 מליון.

–          הבנאי והאופה קונים אצל היזם בגדים חדשים. היזם מכניס לכיסו 2 מליון.

–          הבנאי נותן שירותי תחזוקה לבנקאי ולאופה. הבנאי מכניס לכיסו 2 מליון.

–          היזם והאופה משלמים ריבית לבנקאי. הבנקאי מכניס לכיסו 2 מליון.

אם תבדקו את העניין לעומק תגלו שלאחר כל השינויים והחלפת המוצרים לא נאלץ היזם לפשוט את הרגל – וזאת למרות שלא נוסף עוד כסף למערכת, ונדרש מהיזם כסף נוסף שכלל לא היה שם.

***

המפתח להבנת הסוגיה הוא העובדה שהכסף ממשיך להתגלגל, ולא נעצר אצל הבנקאי. בתפיסה של הגרינבקרים הבנקים לא מוציאים את הכסף שמתקבל אליהם כתוצאה מהריבית, והכסף מפסיק להתגלגל מרגע שהוא מגיע אליהם.

עם הורדת ההנחה הזאת – ניתן לראות מיד כיצד מופרכת טענתם בצורתה האבסולוטית.

גם אם נניח שרוב הכסף מקורו בחוב – מספיק שקמצוץ כסף שאינו מבוסס חוב יעבור בצינורות הכלכליים במהירות מספקת – והמערכת תמשיך לתפקד.

כמובן שלאחר קבלת ההפקדה מהמדינה הבנק (הבנוי ברזרבה חלקית) לא יכול להוציא את כל הסכום בבת אחת, אך לא חייבת להיות תאורטית מצב בו הוא חייב להוציא את הכסף המופקד בו בבת אחת.

יש טענה מתבקשת המשלימה את הטענה הקודמת של הגרינבקרים ומקנה חשיבות בסיסית גדולה יותר לביקורת שלהם. טענה זו היא שכל המודל שהוצג כאן מתבסס על ההנחה שיופיעו יזמים מוצלחים בשוק כל כמה זמן ושכל היזמים המופיעים הם מוכשרים.

אתעלם במכוון מהאפשרות שיופיעו יזמים כושלים. זהו פגם טבעי במערכת שאכן מסכן אותה ויכול להוביל לקריסות של מוסדות פיננסים. אך לטענתי (ולא אכנס בפוסט זה להסבר מעמיק של הטענה) ברירה טבעית ואינטרס כלכלי יובילו לסלקציה טובה יותר של הלוואות, כך שתדירות בעיות אלה תקטן.

בנוגע לחשש שלא יופיעו כלל יזמים – זה למעשה הופך את העניין אפילו לפשוט יותר. במצב זה יאלצו הבנקים בצער רב לחזור לשורשים שלהם ולתפקד בתור כספות בתמורה לעמלה עד למציאת יזמים מוכשרים.

***

לסיכום: גם בשיטת הרזרבה-החלקית – שיטה בעייתית שרבים מתנגדים אליה – עצם היותו של כסף עשוי מחוב, כעובדה בפני עצמה, אינה מספקת כדי להסביר את המשברים והקריסות מבחינה "מתמטית".

_______________________________________________________________________

שיטה זו, של רזרבה חלקית, טוענים המבקרים הקיצוניים יותר מעודדת תרבות צריכה אינטנסיבית, והדבר מסתדר עם תיאוריה זו עד כאן.

השאלה הנשאלת היא מה הוביל למצב בו דווקא שיטה זו – המעודדת תרבות צרכנית הצליחה לשרוד ולהפיץ את עצמה.

אני לא מתכוון לענות על כך בהרחבה בפוסט הזה, אך בקצרה: לטענתי המפתח להבנת התופעה נמצא בכלכלת האבטלה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s