אנוכיות – מאיין ראנד עד ז'ק פרסקו

אובייקטיביסטים – חסידי איין ראנד, ממוקמים במפת הפילוסופיה הפוליטית בימין הקיצוני.

תומכי פרויקט ונוס – חסידי ז'ק פרסקו, ממוקמים באותה מפה בשמאל המארקסיסטי.

בפוסט הקצר אטען שתפיסות הנוגעות ליחס של אדם לעצמו ולאנוכיות של שתי הקצוות האלו לא סותרות זה את זה, ולמעשה בעלות קווים משותפים.

הדבר מרתק במיוחד, בשל העובדה ששתי התפיסות מובילות למציאות כלכלית אחרת לחלוטין.

אזהרה – יופיעו בהמשך ספויילרים מספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר".

***

על מנת לסקור את שתי התפיסות נציג כאן הקלטות של שני ההוגים המרכזיים באסכולות מדברים על נושאים הקשורים לעצמי.

נפתח בתפיסתו של ז'ק פרסקו.

ז'ק פרסקו קורא לכם להסיר את מסיכות הנימוסין שלכם. הוא מסביר שכאשר אינכם יודעים להיות כנים – התוצאות הן כאב וסבל בכל המקומות. הוא מסביר שמי שמבין את משמעותה של אהבה לא חולה במה שהשאר חולים בו. מי שמבין את המשמעות של המילה אהבה לא מעמיס קשיים על האהוב – אלא נותן לו הזדמנות לצמוח.

ואם האדם האהוב נשאר מאחורה, זה אכזרי מצידכם, לטענתו, להישאר מאחורה איתו. עדיף עבורכם להיפרד, להקטין את מערכת היחסים. הוא מסביר כי אם אתם נשארים מאחור בשביל מישהו, לא רק שאתם לא מצליחים להתקדם – אלא שאתם משאירים גם את האדם האהוב מאחורה.

אחרי שאתם עוזרים להם בכל דרך שאתם יכולים (בין אם זה על ידי לעזור להם, או להתרחק מהם) הם לא ינסו להתלות עליכם יותר. הם לא חשים אשמה יותר ולא תוהים האם מישהו אי פעם יאהב אותם. כי כאשר אתה אוהב את עצמך – אנשים יאהבו אותך. כאשר אתה אדם מצליח אתה לא תוהה אם מישהו יתקשר אליך, אתה פשוט ממשיך להיות האדם הכי טוב שאתה יודע להיות – והשאר בא מעצמו.

כל מה שכתבתי כאן (מהסרטון עד לדקה 03:30(, לקוח מתוך דבריו – משקף תפיסה קלאסית של איין ראנד.

המפתח שאתמקד בו כדי להשוות בין התפיסות הוא פיטר קיטינג (מהספר "כמעיין המתגבר" של איין ראנד).

פיטר קיטיניג עוטה מסיכת נימוסין ואינו כנה עם עצמו. כבר מתחילת הספר רואים זאת. וככל שהסיפור ממשיך רואים כיצד מצבו של פיטר קיטיניג מדרדר ומדרדר בעוד חומרית הוא נהיה יותר ויותר מוצלח. מבחינה נפשית הוא ממשיך לסבול.

כאשר רורק מנסה לעזור לפיטר קיטיניג, הוא רק גורם עוד נזק. הוא רק מוסיף להצלחה החומרית שלו – ומאלץ את פיטר לעטות על עצמו עוד מסיכות. בכך שהוא מנסה לעזור לו הוא בעצם מעקב אותו ומנציח את התלות של פיטר קיטיניג בו.

רורק, אדם חופשי, שאוהב את עצמו, הולך בעולם ועושה דברים נפלאים – לא מקווה שיצרו איתו קשר. לא אכפת לו אם יפנו אליו או לא, לא אכפת לו מתהילה או לא.

כעת מגיע החלק המאתגר – הסתירה לכאורה בין הדברים, כאשר ז'ק אומר: "אני יורד על כל סוג של התנהגות שעוסקת, בעיקר, ב"עצמי"."

לפני שנפתור את הסתירה יש לשמוע את דבריה של איין ראנד ולהבין את תפיסתה.

איין ראנד תופסת אהבה כרגש אנוכי. לעמדתה, אדם שמוציא את כל כספו כדי להציל את אשתו ממחלה, לא "מקריב" דבר בשבילה, הוא עושה זאת על מנת להשיג את ערכיו והדברים שחשובים לו. לטענתה, אדם המציל אדם זר אחר מטביעה עושה זאת ממניעים לא רציונליים הנובעים מהערכה עצמית נמוכה.

מבחינת ראנד, האדם המוסרי הוא האדם החותר תמיד לטובתו שלו. כאשר בפני אדם זה תינתן הבחירה בין להציל את אשתו, על פני להציל עשר נשים שהוא לא מכיר, הוא ייבחר להציל את אשתו – שכן היא חשובה יותר להשגת העושר שלו מאשר עשר נשים שהוא לא מכיר.

לכאורה יש כאן סתירה בין שתי התפיסות – בעוד פרסקו תוקף את ההתעסקות בעצמי, ראנד מוצאת את הפעולה האנוכית כאקט המוסרי ביותר.

אך אני גורס שאין כאן סתירה כלל.

ההתעסקות בעצמי אותה פוסל ז'ק פרסקו היא התעסקות בעצמי במונחים שראנד לא מעודדת. למעשה, ראנד לא מעודדת כלל התעסקות בעצמי. פרסקו פוסל את ההתעסקות בכמה כסף יש לי, בכמה אנשים אוהבים ומעריכים אותי – זה מבחינתו התמקדות בעצמי. גם ראנד מתנגדת למדדיים שטחיים אלה, אבל לא מתוך אלאטרואיזם אלא מאחר ואלו סטטוסים חברתיים, שחשובים בעיני החברה ולא ערכיים באמת בעיני הפרט.

בנוסף, יש שני מונחים שהם משתמשים בהם, שקרובים מאוד זה לזה – יושרה וכנות. שני המונחים משמעם אצל שני הדוברים הליכה עם האמת שלך גלויה לפני כולם. להיות כנה וישר – בעיני ההוגים, משמע לפעול בהתאם לערכים שלך ללא סייגים מהחברה וללא נסיון עטיית מסיכות.

מעניין ששתי תפיסות דומות כל כך מובילות לתפיסות כלכליות חברתיות שונות לחלוטין. בעוד איין ראנד שואפת לעולם קפיטליסטי-אנרכיסטי בו הכל שייך לפרט, ז'ק פרסקו שואף לעולם בו יש בעלות משותפת על משאבים המחולקים באמצעות מכונות.

ניתן להמשיך את קו המחשבה לפיו התפיסות אינן סותרות למישור החברתי-כלכלי ולבדוק האם בהכרח ישנה סתירה בין שתי התפיסות, אך את זה אשאיר לדמיונכם הפורה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על אנוכיות – מאיין ראנד עד ז'ק פרסקו

  1. stas הגיב:

    למעשה גם הקפיטליזם האנרכיסטי מאוד קרוב למארקסיזם האנרכיסטי..
    בגלל שבסופו של דבר איין רנד לא שואפת שבעולם יהיה הכל שייך לפרט, אלה גם שלא יהיו תאגידים (כי אלו מקבלים את כוחם ממוסד המדינה) ובכך שתי הצדדים שואפים ל"הצברה"
    הפיכת המשאבים והרכוש למשהו שיש אליו נגישות כלל ציבורית.

    • perkepon הגיב:

      אני לא בטוח שאתה מפרש את המדיניות שאיין ראנד מציעה נכון.

      בכל אופן הקצוות באמת מתאחדים מדי פעם. הדוגמה היפה ביותר בעיני לכך היא חוק עידוד השקעות הון. חוק שרק המרכז מעריך – וגם הימין וגם השמאל הכלכלי מתנגדים לו.

      הקיצוניים הם בדרך כלל בעלי האידאלים – ולכן הכי פחות מושחתים.

      • stas הגיב:

        כן איין רנד נטתה יותר לפתיחת הגישה לשירותים ומשאבים לציבור על ידי הסרת רגולציות על השוק..
        בעוד התאלמה לחלוטין מכשלי השוק שקורים ללא רגולציה כלל

        בעוד מארקסיזם אנרכיסטי מדבר על אותה הנגשה חופשית של שירותים ומשאבים ושפע, אך ללא הגבלה מבוססת מטבע או מעמדות כלכליים מבוססי כח מונופוליסטי על אמצעי הייצור..

        שתי הצדדים מדברים על נגישות ציבורית חופשית למילוי הצרכים האנושיים…

      • perkepon הגיב:

        לא חסרות גישות אוטופיות העוסקות ב"מילוי צרכים אנושיים"- למעשה רוב הגישות מציגות את זה כמטרה.

        לכן הייתי מתקשה להגיד שזה בדיוק משותף ביניהם, כי זה פשוט משותף לכולם…

      • stas הגיב:

        מסכים 🙂

  2. ארנון הגיב:

    ז'אק ואיין חולקים את אותם ערכים בכל מה שקשור בתמיכה בכנות ויושרה של הפרט כלפי עצמו וכלפי סביבתו. חוסר יושרה, שזה חוסר-תאום פנימי בין הערכים של הפרט לבין התנהגותו, מביא את האדם לסבל.
    אלו לא תגליות מרעישות במיוחד – כולם חויים את הדברים האלו משחר קיום האנושות. ז'אק ואיין פשוט ניסחו את החוויות האלו בצורה מדויקת מאוד.
    לגבי אלטרואיזם וראציונאליות, הגישות של איין וז'אק מאוד שונות כי הם בוחנים אותם מכיוונים שונים לגמרי ומתוך הקשרים שונים מאוד.

    ההקשר של איין הוא פילוסופי – היא שומטת את הקרקע מתחת לרעיון האלטרואיזם, ועושה את זה מצויין. ברגע שהמניע להתנהגות מסוימת הוא "ערכי", אז מדובר במניע אנוכי ביסודו. אם מדובר בערך שאדם מזוהה איתו באופן אישי, אז התנהגות על פי ערך זה תהווה ביטוי של יושרה, מה שמעלה את הערך של האדם בעיני עצמו. כך שגם אם מדובר בערך אלטרואיסטי, מניע ההתנהגות הוא אנוכי ביסודו. אם מדובר בערכים תרבותיים, אז מדובר במניע להעלאת הערך של עצמו כפי שהוא "משתקף" בעיני החברה. כלומר, האדם פועל למען שיפור האופן שבו הדימוי של החברה שהוא מחזיק בדמיונו, מסתכל על הדימוי העצמי שלו. בשני המקרים, מדובר בהתנהגותת אנוכית.
    המקום שבו איין נכשלת, הוא חוסר-ההפרדה שלה בין מניעים ראציונאליים לבין מניעים אמוציונאליים, וחוסר התייחסות לאמפתיה. אמפתיה אינה אלטרואיזם. היא אינה "ערך". היא אינה "דימוי". היא בכלל לא מתרחשת בשכל, ולכן אינה קשורה כלל בראציונאליות. מדובר במנגנון ביולוגי של סינכרון רגשי של המערכת הלימבית של יונק אחד לבין המערכת הלימבית של יונק אחר. המחקר בתחום הזה כמעט שלא היה קיים בתקופה של איין. אצל איין, אמוציות ואי-ראציונאליות הם "בעיה". כל הפוקוס שלה הוא על ראציונאליות – זאת מסגרת ההתייחסות העיקרית, אם לא היחידה שלה, וזה מה שעשה אותה אישה אומללה מאוד בחייה הפרטיים – בעיקר חיי האהבה שלה. היא לקחה את עקרון האנוכיות רחוק מידי, וניסתה להסביר הכל במושגים של אותו עקרון. ומשום שההקשר שלה היה צר מידי, הפילוסופיה שלה בסופו של דבר לא מביאה אושר לאנשים, כי כמו שז'אק אמר, מדובר בעיסוק ב"עצמי".

    ההקשר של ז'אק הוא מדעי – לא פילוסופי. הוא לא רואה ערכים כמשהו "פרטי". ערכים קיימים בספרה התרבותית, ואדם נולד נטול ערכים וסופג את הערכים של סביבתו. הערכים הפרטיים שלו, הם אלו שספג מסביבתו, ואין "אני" שיש לו ערכים במנותק מהסביבה. עם זאת, יש ערכים טובים יותר וטובים פחות, ויש להשתמש בשיטה המדעית בכדי לבחון אותם. יש חוסר-הדגשה של הפרט, אבל לא מסיבות שהיו מתנגשות עם הערכים של איין. ז'אק ואיין פשוט שואלים שאלות מאוד שונות לגבי ערכים: איןן שואלת שאלה של יחסיות בין ערכים לבין התנהגות – "האם ההתנהגות תואמת את הערכים של הפרט או לא". ז'אק שואל שאלה מאוד שונה – קודם כל, אצל ז'אק אין "ערכים של הפרט" במנותק מסביבתו – ערכי הפרט הם "תוצר ישיר" של סביבתו. שנית, השאלה שהוא שואל היא "האם ערך ראוי להחזקה בו?". כלומר, האם התנהגות על פי ערך מסויים באמת מביאה אושר כפי שאותו ערך מניח, או האם לא. זו גישה פרגמאטית לערכים, ולא גישה אידיאליסטית, וההקשר שלה הוא מדעי, ולא פילוסופי.
    לגבי "אהבה", גם זאק תוקף נחרצות את המושג הזה, באופן מאוד דומה לאיין, אבל ההתייחסות שלו לערך האלרואיזם, הוא מכיוון שונה.הוא מדבר על היות אדם "המשכתיות" (אקטנשיונאליטי באנגלית) של אדם אחר – כלומר, היות אדם המשך ישיר של הערכים של אדם אחר. במילים אחרות, הוא מדבר על אמפטיה-תיפעולית, ביצועית, התנהגותית. ההקשר שלו הוא ביהביוריסטי, לא פסיכולוגי. הוא מדבר על התנהגות באופן ש"ממשיך" את רצונותיו/שאיפותיו/רווחתו של האחר. היות אדם המשך-תפעולי, יד מבצעת של מימוש הרווחה של אדם אחר – שיפור מצבו. הוא מדבר על זה רק כדי להגדיר-מחדש מהי "אהבה". אין כאן שיפוט ערכי. הוא נייטראלי מבחינה ערכית – הוא רק עוסק ב"הגדרה-מחדש של מה זה אומר אהבה", ולא ב"האם זה ערך ראוי או לא", או ב"האם אנשים צריכים להיות אלטרואיסטים"… על זה הוא כבר משאיר להקשרים אחרים לענות…

    גם ז'אק וגם איין חוטאים לעיקר, בהתעלמות מהמניע הלא-מודע של אמפטיה. אפילו על ההגדרה של ז'אק, יכלה איין לבוא ולהגיד: "רגע, אבל למה שמישהו יתנהג באופן הזה? מה המניע?" ואז היתה יכולה לפרש את זה במסגרת המושגים הצרה שלה של ראציונאליות. ז'אק היה מפרש את הפרשנות שלה, בתוך מתה-פיסיקה של פסיכולוגיה – עיסוק ב"אני" הראציונאלי, כאשר מבחינתו הינו בכלל תוצר-סביבתי בעצמו…

    בסופו של דבר, אנחנו לא "רק" רציונאליות, ולא "רק" ערכיות (מאיפה שהיא לא מגיעה), אנחנו גם יצורים אמוציונאליים ואי-ראציונאליים, ויש בנו גם מנגנוני אמפטיה.
    ז'אק ואיין, כל אחד מהם "קיטע" פיסה-צרה ממה שאנחנו, וניסה לפרש את הכל במושגים של אותה פיסה.
    אבל ז'אק יותר מדוייק לטעמי, כי הפרשנות שלו של התנהגות-אוהבת, היא הרבה יותר קרובה לאמפטיה ממה שאיין אי פעם הסכימה להכיר בו.

    • stas הגיב:

      אני חייב לציין שבהביוריזם הוא סוג של פסיכולוגיה…

      • ארנון הגיב:

        לא הייתי קורא לזה בעלות, כי אנשים יש משייכים למילה הזו משמעויות חוקיות וחברתיות.
        למעשה, בעלות היא תופעה פסיכולוגית – היא לא קיימת מחוץ לחוויה הסובייקטיבית שלנו.
        משום כך, אין שום מניעה ששני פרטים או יותר "יחוו" חווית בעלות על אותו דבר, למשל טריטוריה. זה המקור למלחמות – שני צדדים או יותר קובעים בעלות על אותו שטח. כשילדים רבים על צעצוע, זה בדיוק אותו דבר. המיינד שלנו מייצר את חווית הבעלות בתגובה לתחושת מחסור לגי משהו. בהיעדר מחסור, החוויה פשוט לא מתקיימת. למשל, לאף אחד (בינתיים) לא מתעוררת חווית-בעלות לגבי האוויר שהוא נושם. אין שום הבדל עקרוני ברמה הפיסית בין אוויר לאדמה – שניהם חומריים באותה מידה בדיוק, עם כל המשתמע מכך. מדוע אם כך אנו לא חווים בעלות על אוויר? כי הוא אינו במחסור…
        אם אני ואתה יושבים בתוך ערמה ענקית של תפוחים, ואני לוקח תפוח ואוכל אותו, לא מתעוררת אצלי חווית בעלות, כיוון שאני יודע שיש מסביבי מאות תפוחים נוספים. אם תיקח לי את התפוח, אני לא אריב איתך, אלא פשוט אקח תפוח אחר…
        הסיבה שיש חוקים ומוסכמות חברתיות לגבי בעלות, היא נגזרת של תנאי מחסור, שכן ללא מוסכמות-אלו, לא ניתן להכריע לגבי בעלות – שכן אין לה רפרנט פיסי במציאות.

        לגבי ביהביוריזם, יש הרבה אסכולות בפסיכולוגיה. למיטב ידיעתי, ביהביוריזם אינו נכלל בהן. הוא אמנם נלמד כחלק מהסילבוס של מסלילי לימוד של פסיכולוגיה, אבל זה לא אומר שהוא נחשב אסכולה-פסיכולוגית. היסטורית, ווטסון (אבי הביהביוריזם), ואחרין סקינר, היו מתנגדים נחרצים ופומביים כנגד כל זרם הפסיכולוגיה בכללותו, כך שיהיה קשה מאוד לטעון שביהביוריזם הוא סוג של פסיכולוגיה.

  3. ארנון הגיב:

    לגבי מבנים-חברתיים, התזה של ז'אק לא מדברת על "בעלות משותפת" כפי שצויין כאן. זו טעות. הוא לא תומך ב"בעלות" מכל סוג שהוא – לא פרטית ולא ציבורית. הוא תומר באסטרטגיה של "הנגשה" חופשית של מוצרים ושירותים למילואי צרכים אנושיים. אף אחד, לא פרט ולא ארגון, הוא לא ה"בעלים" של שום דבר בתזה שלו, כיוון שאין צורך בכך. כל המושג של "בעלות" קיים רק בהקשר של מחסור, ומאבד משמעות לחלוטין בהקשר של שפע – פשוט אין בו צורך יותר בהקשר הזה.
    המשפט המפורסם של ז'אק לגבי המשאבים של כדה"א, מדבר על "מורשת משותפת" לא "בעלות משותפת". המשאבים על פני כדה"א קיימים עוד לפני שנולדנו – עוד לפני קיום האנושות בכלל, ואינם שייכים לאיש. "שייכות" או "בעלות" היא רלוונטית מבחינה חברתית, רק בתנאים של מחסור במשהו. העולם שהוא שואף אליו הוא עולם של שפע – נטול מחסור מכל סוג שהוא, לכן אין בו משמעות למושג "בעלות".

    • stas הגיב:

      גם אם כל המוצרים והמשאבים נגישים, זה שלאדם אחד יש יכולת להשתמש במשאב או מוצר ללא צורך בשיתופו עם שאר החברה, הוא הוא בעלות זמנית על המוצר או המשאב או אפילו השירות..
      למרות שלבעלות במקרה של הנגשה חופשית אין ערך כלכלי, אך יש ערך אישי פרטי, שבו אדם יכול להשתמש במוצר או המשאב לכל מטרה שיבחר בה… ובכך אדם לדוגמא יכול לקחת 5 קילו לימונים ולעשות עוגה גדולה או לימונדה, אבל זאת כבר הבחירה שלו…

      אז כתוצאה מכך זה לא נכון להגיד שבעלות אינה קיימת… היא פשוט יותר רגעית ופר צורך..

  4. ארנון הגיב:

    וויקיפדיה במקרה הזה לא מדוייקת. אבל זה עניין סמנטי של קטגוריזציה : האם נכון להחשיב ביהביוריזם כאסכולה פסיכולוגית? זה דיון אקדמי…
    על פי כל ההרצאות והראיונות של סקינר שראיתי, הוא לא רק תקף את הפסיכולוגיה, אלא גם את האופן שבו פסיכולוגים פירשו את תזת הביהביוריזם. זה אולי התזה הנפוצה הכי בלתי-מובנת-כהלכה בהיסטוריה. סקינר ניסה שוב ושוב להסביר לאנשים שפשוט לא הבינו מה הוא אומר – הסיבה שהוא תקף את ענף הפסיכולוגיה בכללותו, היתה שהיא עוסקת בעולמו-הפנימי של האינדיווידואל כמה שגורם לו סבל, ומאמינה ברצון-חופשי. מבחינתו ומבחינת ווטסון, האינדיווידואל עצמו הוא תוצר-סביבתי נטול רצון-חופשי, ועולמו-הפנימי הוא תוצר של הסביבה שלו, לכן זה חסר-טעם לנסות לתקן את האדם ע"י עיסוק בעולמו הפנימי – זה לרתום את העגלה לפני הסוס מבחינתו. בנוסף, כיוון שלא האמין ברצון חופשי, הוא לא ראה טעם לתלות אחריות באינדיווידואל על מצבו הפנימי – ככל שיהיה – שכן לא יכול הוא לעשות שום דבר בנידון, ואין הוא אחראי על היווצרות עולמו הפנימי כפי שהוא, ואין לו יכולת לשנות אותו – רק חשיפה לסביבות שונות יכולה ליצור עולם פנימי אחר. לכן הפוקוס צריך להיות על הסביבה שלו, ועל דברים שניתן לראות ולמדוד = התנהגות – מכאן השם התנהגותיות ("ביהביוריזם").
    סקינר שנא את כל ההתיחסות לעולם-הפנימי של האינדיווידואל כמשהו "מיסטי" או ייחודי – מבחינתו "חשיבה" היא "התנהגות פנימית" = האופן שבו המוח שלו מתנהג בתגובה לגירויים – בין אם אלו הגיעו מהסביבה הנוכחית, או מסביבות-עבר באמצעות זיכרון – אלו עדיין גירויים והחשיבה (עולמו-הפימי) היא ההתנהגות של המוח שלו בתגובה אליהם.
    להגיד שביהביוריזם הוא זרם בפסיכולוגיה, מה אני אגיד, סקינר וווטסון יתהפכו בקברם… 🙂
    או יעשו פייס-פאלם… P:

    • stas הגיב:

      "פסיכולוגיה היא תחום במדעי החברה העוסק בחקר הנפש, התפיסה וההתנהגות, ומטרתו לחקור את, ולטפל (בטכניקות פסיכולוגיות שונות) בהתנהגויות האדם ובעלי החיים"
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94

      • ארנון הגיב:

        בואו נסגור על זה שבכל מקום שאמרתי "פסיכולוגיה", התכוונתי ל"פסיכואנאליזה". אז זה מתיישב.
        העניין הוא שרוב האנשים, כשהם נתקלים במושג פסיכולוגיה, הם באופן אוטומאטי בעצם חושבים "פסיכואנאליזה". זאת הבעיה עם מושגים-מופשטים מרמה-גבוהה של הפשטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s