ביעור הניכור – דמוקרטיה למול פוליטיאה

"כדי ששלטון העם, בידי העם, למען העם, לא יסוף מן הארץ" אברהם לינקולן.*

הקדמה: הפוסט הבא הגותי יחסית לפוסטים אחרים שתקראו כאן. כפי הנראה כרגע ככל שאני יותר מסקר את המציאות ונע פחות לכיוון ההגותי הפוסטים שלי טובים יותר. אם זאת אני בכל זאת מוצא ערך ותוכן בהגות שאני מביא, למרות שהיא ממש לא עיקר הבלוג.

_______________________________________________________________________

לאחרונה עברתי חוויה מרתקת. שיעור ראשון בפוליטיקה השוואתית. המרצה היה מעניין מאוד ואני מעריך אותו. עם זאת עמדתי מאוד שונה מהעמדה שהוא הציג בשיעור. ובכך יעסוק פוסט זה.

(הציטוטים שאביא במהלך הפוסט משקפים נאמנה את הלך הרוח, אך לאו דווקא עוקבים אחד לאחד אחרי מה שנאמר).

השיעור החל מהשאלה הכללית "מהי פוליטיקה?". לאחר שהסטודנטים ניסו לענות על השאלה ניתנה לנו ההגדרה הבאה:

"פעילות שבאמצעותה מגיעות קבוצות להחלטות משותפות מחייבות בדרך של נסיון ליישב מחלוקות ביניהן".

אני מוצא את ההגדרה סבירה ביותר ומתאימה. אך המרצה הוסיף על כך דברים קשה לכיתה להתמודד איתם. תחילה, הדגים המרצה לכיתה מהי פוליטיקה תוך הבאת משל על החלטה משותפת בין דיירים בבניין. לדיירים תקציב משותף מוגבל, ועליהם להחליט איזה שיפוץ ירצו לעשות בו, כאשר יש הרבה חלקים בבניין שניתן שדורשים שיפוץ – אך תקציב מוגבל. הוא תיאר איך בישיבת ועד בית מציע אחד הדיירים שכל דייר ידרג את החלקים הדורשים שיפוץ  לפי עדיפות – ואז יסכמו את ההעדפות של כולם, יחשבו את מה שכולם בחרו והמקומות הראשונים הם אלו שייכנסו בשיפוץ. לאחר מכן תיאר איך כל דייר מארגן קואליציות עם שאר הדיירים, זאת כדי לקדם את האינטרסים שלו.

כאשר בכל שלב שאל המרצה האם האקט הנעשה על ידי אחד הדיירים הוא לגיטימי. התשובה תמיד הייתה הנהון ספקני.

אחד מהסטודנטים הקשה על המרצה בשואלו: בקבוצה אתה מתכוון גם למשפחה?

בתשובה לשאלה הביא המרצה משל שעוסק במשפחה. במשל שהביא יש משפחה שטסה לחו"ל, וכמובן שכל אחד מבני המשפחה רוצה לטוס למקום אחר. בהמשך המשל תיאר המרצה את האב נכנס לביתו של בנו ואומר לו: "אני רוצה לקנות לך מחשב כמו שתמיד רצית. עם מערכת סטריאו, מסך גדול והכול…". כאן הסטודנטים לא שמרו על שתיקה. "זה שוחד" הם אמרו.

"כן?" שאל המרצה, "וכאשר ש"ס מבקשת העלאה בקצבאות ילדים, זה גם שוחד?". כאן לסטודנטים לא הייתה תגובה. הם מלמלו שזה שוחד חוקי, אך לא הצליחו לעצב קו משכנע. המרצה המשיך לספר כיצד המשפחה יוצרת בתוך עצמה קואליציות. התלמידים החמיצו פנים, אך לא אמרו דבר. בסופו של דבר הראה המרצה איך כל אקט חוקי, של כל פוליטיקאי הוא "לגיטימי".

"כל אחד בקבוצה פועל כדי לקדם את האינטרסים שלו." הסביר, "הרי אין משהו פסול בלקדם את האינטרסים שלך, נכון? לפיד ובנט חברו ביחד במהלך פוליטי מבריק – ובכך קידמו את האינטרסים שלהם." כאשר נטען בפניו כי הפוליטיקאים פועלים כדי לקרב את עצמם לכסא, הוא השיב "נכון, והרי כל מה שמתרחש ביני ובין הפוליטיקאי הוא סוג של חוזה. אם הוא מפר את הצד שלו בעסקה ולא ישרת את האינטרסים שלי כשישב בכסא, הוא יאבד את הקול שלי".

רק בצאתי מהשיעור הבנתי את הבעייתיות במה שהוצג. ראשית, אין כל עירבון לכך שכאשר במישור הפוליטי ותחת כללי המשחק הקיימים, כל אחד פועל על מנת לקדם את האינטרסים שלו הכי הרבה, באמת האינטרסים של כולם מתקדמים יותר. המצה רמז על כך שזו אכן הדרך האידיאלית להשיג את הטוב ביותר לכולם, בכל הגדרה, ובתור נימוק הוסיף כי "כל צד חייב לעשות ויתורים כדי ליצור קואליציה ולקדם את האינטרסים שלו".

גם אם לא נתייחס להסבר הטכני מתמטי של דילמת האסיר, עדיין רואים כיצד התועלתניות המוצגת נכשלת במדד היחיד שלה – השגת תועלת. והדוגמה הטובה ביותר לכך הייתה המשפחה.

לא במקרה בניגוד לשיחות על הכנסת, או על ועד הבית, כאשר הפוליטיקה נכנסה לדוגמא ובה משפחה הסטודנטים הרגישו הרבה פחות נעים בדיון. הרגישו שמה שמוצג הרבה פחות לגיטימי. זו מאחר והמחשבה על משפחה שמתנהלת בכל רגע נתון תוך מאבק בין אינטרסים צרים צורם במוחינו, וסותר את המשפחה כפי שאנו רוצים לראות אותה. ברור לכולנו כי פוליטיקה בתוך המשפחה לא מועילה, מאחר ולטווח הארוך היא מגדילה את המאמץ שכל צד יצטרך להשקיע בביצוע כל החלטה שהיא – ולכן הרבה פעמים "עדיף להיות חכם מאשר צודק". הדבר היה כל כך ברור לנו, עד שאיש לא היה יכול לנסח אותו למלים בשיעור.

הבעיה הנוצרת היא שכל אקט ובו קידום אינטרסים צר הוא לגיטימי בפני עצמו במידת מה, אך אין לנו ספק שכאשר כל האקטים האלו הופכים את חיי המשפחה לפוליטיקה משהו השתבש לחלוטין.

בהמשך טען המרצה (ומידה רבה של צדק) כי פוליטיקה מחייבת הפעלת כוח. ניתן לראות כאן את המצגת שהוצגה כאשר עסקנו בנושא:

 אחד מהיבטי הפוליטיקה הוא הפעלת כוח

בזמן מצגת זו עסקנו בשאלה האם פוליטיקה מחייבת שימוש בכוח. מהר מאוד ראינו כי אין פוליטיקה שיכולה להתנהל ללא שימוש בכוח. לא ניתן ליישב מחלוקות ולהגיע להחלטה משותפת מחייבת בקבוצות במחלוקות ובהן לכל צד אינטרסים שונים ללא שימוש בכוח בהגדרה הרחבה של המונח. הגדרה רחבה זו כללה הרבה יותר השפעה מאשר כוח פיסי.

חלקינו תהו בקול האם אמצעים מסוימים – מאמצעי הרתעה שהמשטרה עושה למען הרתעה בלבד ועד לקנסות שניתנים על העלמת מסים – מהווים הפעלת כוח לגיטימית מצד השלטון.

המרצה גרס במקרה זה שמדובר באקטים לגיטימיים שכן "אם לא ייאכף הסדר תהיה אנרכיה". התאפקתי מלשאול את המרצה מה הוא יודע לספר לנו על המקרה של סומליה (וכמעט שלא הצלחתי כאשר ניתנה בהקשר אחר הדוגמה של המלחמה בסוריה. בדוגמה טען המרצה כי בסוריה יכול לקרות מצב של פירוק השלטון לשלטון של אסד באזור אחד ושל המורדים בשני – או גרוע מכך, לאנרכיה).

לבסוף לגולת הכותרת, הציג ופסל המרצה את סיווג הממשלים שערך הפילוסוף היווני אריסטו. אותה ניתן לראות בתמונה שלפניכם:

 סיווג המשטרים לפי אריסטו

אסביר את סיווג המשטרים שאריסטו עשה בקצרה. אריסטו בחן 158 ערי-מדינה, ולבסוף ראה שיש שישה סוגי ממשל שניתן להכניס כל אחד מהמשטרים לאחת מן הקטגוריות הללו. הסיווג מבוסס על שני ממדים, כמה אנשים שולטים, ולמען מי הם שולטים. השלטון "האמתי" הוא למען האזרחים והשלטון "המסולף" הוא למען השליט.

כאן הסביר המרצה שאריסטו לא אהב (כפי שניתן לראות) דמוקרטיה. הוא ראה בה צורה מסולפת של שלטון רבים. בספר הקורס מתואר יחסו של אריסטו אל הדמוקרטיה כ"שיטה נחותה של דמוקרטיה, שאותה פירש בחוסר אהדה כממשל בידי העניים למען טובתם העצמית". בדמוקרטיה לטענת אריסטו, לא יחפש איש את הטוב ביותר עבור הכלל, אלא את הטוב ביותר עבור עצמו.

המרצה כמובן תמך בדמוקרטיה ובקידום האינטרס העצמי במערכת בה כולם השליטים. זאת הוא נימק על ידי הטענה כי אף אחד לא יכול לדעת מה האינטרס של כולם. כל אחד יכול לדעת רק את האינטרס שלו ושל הפלג האישי שלו.

לכן הוא הביע תמיכה בדמוקרטיה – מצב בו כל מצביע מנסה לקדם את האינטרס של עצמו, והשלטון נעשה על ידי העם. מאחר ואיש לא יכול לקבוע מהו אינטרס הכלל, הדרך היחידה והאידאלית להשיג את אינטרס הכלל היא שכל פלג באוכלוסייה יקדם את עצמו ואת הכוח והאינטרסים שלו בשלטון. בהקצנה ניתן לומר ששלטון של העם, בידי העם, למען העם (כולו, ולא פלגים ממנו) – לא יכול לפי גישתו להתקיים על פני הארץ.

מוטיב אחד חוזר בטענותיו שוב ושוב מתחת לפני השטח. מוטיב שכאשר רואים אותו ומבינים את מהותו כפי שהוא – מגלים את הבעיה בטיעוניו, על אף האמת שבהם.

בכל דבריו, לוקח המרצה את הניכור כהנחת עבודה מובנת מעליה. בנוסף הוא נותן לגיטימציה לכללי משחק של גוף המבוסס על ניכור.

הניכור הוא ההפך המוחלט של ההזדהות. בעוד ההזדהות גורמת לך לחמול, לכבד, להעריך ולאהוב את האדם העומד מולך, הניכור הוא מה שמאפשר לך ללעוג, לבוז ולשנוא את האדם העומד מולך.

הניכור הוא מה שמאפשר לדיירים לחבור זה כנגד זה, ומונע מהם לנהל שיחה כהוויתה  על מנת להגיע לפתרון אמתי לבעיה. כאשר הוצג הניכור במשפחה, הוא זעזע את קהל השומעים, שרגילים לחשוב על משפחה כמפלט האחרון מניכור עלי אדמות. גם במערכת הפוליטית חולמים האוטופיסטים שבנינו שלא יהיה צורך בפוליטיקה – כלומר בקידום אינטרסים המבוסס על ניכור.

לצערנו קבוצה יחידה בגודל של מדינה אינה יכולה לקבל החלטות משותפות מחייבות ללא מידה רבה של ניכור.

מבחינתי זו לכשעצמה מהווה עילה מספקת להחליש את ממסד המדינה – שכן ממסד שלא יכול להתנהל ללא ניכור הוא ממסד שמחזק את מקור כל העוולות.

על כך עלינו לענות תשובה ברורה וחד-משמעית – אנו מאמינים ביכולת של קבוצה להגיע להסכמה ללא פוליטיקה בתוך עצמה, מתוך הבנה ואמפתיה – ולא מתוך אינטרסים צרים. אנו מאמינים בפוליטאה, לא בדמוקרטיה.

הפוליטאה – שלטון של העם, בידי העם, למען העם – יכול לקרות רק במערכת המבוססת על שיחה כהוויתה. כלומר, שיחה בין רעים, המבוססת על הקשבה, הבנה אמיתית, חמלה ורצון אמיתי זה בטובתו של זה ובטובת כלל הקבוצה.

כיום הולכות וגדלות קהילות בארץ, המכונות קומונות. אלו מבוססות על קבלת החליטות בשיחה בפורום קטן (של לא יותר מעשרה אנשים). הן מהוות מודל לחיקוי וניסיון חלוצי לקיים חברה (ולרוב אפילו חברה סוציאליסטית) המבוססת על שיחה בהסכמה, ללא כפייה ושימוש בכוח. הקומונות מתאחדות ביניהן אם הן מוצאות לנכון מסיבות כלכליות ואך ורק בדרכים ואופנים המוסכמים על כל חבריהם. קבוצות הקומונות מתאחדות למעגלים הולכים ומתרחבים, המגיעים לגדלים מפתיעים – וכל זאת בהסכמה מלאה של החברים בהן.

אסכם ואומר שפוליטיאה איננה אידיאה בלתי מושגת. היא אידאל שכבר החלו לאמץ ברחבי הארץ. עלינו לחתור כחברה להחליש את הכוח של המערכת הפוליטית ולחזק את הכוח של הקהילות שאנו חברים בהן. הקהילות הן המפתח לקבלת החלטה משותפת ומחייבת שאיננה חייבת להיות מיושמת בכפייה.

עלינו להגיד בקול רם וברור – אנחנו לא רוצים עוד ניכור, אנחנו רוצים ממסד המבוסס על הבנה וחמלה, ולא על מזימות ואינטרסים צרים. רק אם נוכל לבסס את שלטונינו על קהילות ובהן הפוליטיקה היא נחלת העבר – נוכל לקיים שלטון של העם, בידי העם ולמען העם.

_____________________________________________________________

* הפוסט הבא שאכתוב יוקדש לראשון שיכתוב בתגובה לפוסט זה את ההערה הביקורתית הנכונה על הציטוט שבחרתי להביא.

עוד מידע על קהילות מבוססות שיחה הקיימות ברחבי הארץ יובא אליכם בפוסטים עתידיים.

מודעות פרסומת
תמונה | פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ביעור הניכור – דמוקרטיה למול פוליטיאה

  1. ליר הגיב:

    רבים מתייחסים ל"דמוקרטיה" בצורה מאוד פשטנית, שלטעמי מפספסת את המושג. דמוקרטיה היא אינה צורת שלטון, אלא צורות רבות ושונות לחלוטין של שלטון, שלכולן מחנה משותף: מתן כוח לתושבי המדינה להשפיע על המערכת השלטונית שתקבע איך יראו החיים שלהם.

    יש דמוקרטיה ישירה, ויש דמוקרטיה ייצוגית. יש גם דמוקרטיות המשלבות בין השתיים – ואתה עצמך הזכרת את דוגמת שוויץ. ברוב הדמוקרטיות יש רשויות שונות הנבחרות במקביל – למשל הכנסת, ראש העיר, והמועצה המקומית. בדמוקרטיה ייצוגית, נשאלת השאלה איך מתבצע הייצוג – ובכל מדינה יש שיטה אחרת. בחירה ישירה או עקיפה לרשות המבצעת? (בישראל ובריטניה – עקיפה, בצרפת וארה"ב – ישירה). בחירה במחוזות או בפול כללי? והרי בכל שיטה לדמוקרטיה יש אופי אחר. כשהמנצח במחו לוקח את כל הקולות, מטבע הדברים יהיו 2-3 מפלגות בלבד, וציבורים שונים יצביעו למסגרת פוליטית משותפת. בדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית זה להפך.

    אפילו בדמוקרטיה ישירה, שיטת ההצבעה משפיעה על צורת ההתנהלות. אם אסיפת דיירי הבניין, שלכל אחד זכות הצבעה ללא נציגים מתווכים, צריכה לבחור בין שלוש חלופות A,B,C. ולאף אחת מהחלופות אין רוב של מעל 50%. מה עושים? נניח של- A הצביעו 40% ל- B הצביעו 35% ול-C הצביעו 25%.
    נניח למשל, ש- A אומרת להשאיר את החצר מוזנחת כמו שהיא היום, B אומרת להזמין גנן יקר, ו- C אומרת לעשות דשא מלאכותי זול.

    שיטה 1:
    בשיטה זו נבחרת ההצעה עם מירב הקולות, דהיינו A – לא לעשות כלום.

    שיטה 2:
    בשיטה זו, עושים הצבעה מקדימה האם בכלל רוצים לשנות את המצב ולהשקיע בגינה, או רוצים להשאיר את המצב כמו שהוא. כלומר בעצם בשלב הראשון ההצבעה היא בין A לבין B ו-C ביחד. בשלב זה, ההחלטה שתבחר היא כן לעשות משהו ולהשקיע כסף. ואז בשלב שני תיערך בחירה בין B ל- C. בהצבעה זו ישתתפו כמובן גם כל מי שהכי רצה להשאיר את המצב כמו שהוא, כלומר B לאו דווקא תנצח את C, כי זה לא 35% מול 25% !!
    התוצאה תיהיה תלויה בעדיפות השנייה של מצביעי A. האם הם יגידו, שהדבר הרע במיעוטו זה לעשות דשא מלאכותי? או שאולי דווקא יגידו שאם כבר עושים השקעה, אז צריך לעשות את זה יסודי ולהזמין גנן? לצורך העניין נניח שהרוב החליט על הרע במיעוטו, וכך נבחרה דווקא הצעה C (שקיבלה הכי פחות קולות מלכתחילה!!).

    שיטה 3:
    בשיטה זו נעשה הצבעה בין שלוש ההצעות, ואז נעשה הצבעה נוספת בין שתי ההצעות שקיבלו את מירב הקולות. כך, בשלב הראשון תיפול ההצעה C, וההצבעה תיהיה בין A ל- B. לצורך העניין נניח שתומכי C, יחליטו (לפחות ברובם) לבחור ב- B ולא ב- A, כי בכל זאת הם לא סובלים את מצבה המוזנח של הגינה.

    ומה קיבלנו? שגם בדמוקרטיה ישירה של וועד בית, שזו שיטה ממש פשוטה ואין בה שום מחוזות פרלמנטים רשויות מבצעות ומחוקקות וכו' – גם בה שיטת הצבעה שונה מניבה תוצאה שונה. בשלוש שיטות שונות קיבלנו שה"רוב" החליט שלוש החלטות שונות. אז מה זה הדבר הנכון? במה בחר הרוב? ומה זה בעצם רוב?

    התשובה היא ש"רוב" הוא מושג כללי ביותר, ויש לו מובנים שונים ואף סותרים. בשיטות מסויימות ה"רוב" יכול להיות האינטרס הצר של הקבוצה הגדולה ביותר. בשיטות אחרות, ה"רוב" יכול להיות קואליציה בין ציבורים שונים שתמנהלת מתוך פשרות.

    והערה אחרונה: דמוקרטיה, לפחות במובנה המודרני, היא *לא* שלטון הרוב. היא נשענת על שני יסודות: יסוד אחד הוא מתן יכולת השפעה לאזרח (דבר שמכונה לעיתים, ובאופן *שגוי לחלוטין*, "שלטון הרוב") והיסוד השני הוא זכויות האדם ובראשן הזכות לשיוויון. בדמוקרטיה ה"רוב" לא יכול להחליט שהמדינה תממן חינוך רק ליהודים, אפילו שהם הרוב. יש קריטריונים, ואם המדינה בחרה לממן חינוך – הרי שהיא תחוייב לממן אותו גם למגזר הערבי. יש תמיד לצד הממשלה רשויות נוספות שמגינות את זכויות המיעוט ונותנות "קונטרה" לממשלה. כמובן, שהאיזון שמתקבל אינו מושלם. עדיין הרוב יכול לבחור מראש קריטריונים שיהיו מותאמים יותר לצרכים של אוכלוסיות מסויימות על פני אחרות (למשל, החרדים מאוד מעוניינים בטיפולי שיניים חינם לילדים).

    הפתרון לכך הוא פיתוח ושכלול המנגנונים המדינתיים הלא-פוליטיים (שאותם אתה וודאי הייתי מכנה "בירוקרטיה", "ניכור", "אם כל העוולות" וכו'). ככל שמנגנון וועדת סל התרופות יהיה מפותח יותר ("ביורוקרטי יותר" במונחיך) כך יקבעו קריטריוני-על שמהם יגזרו הקריטריונים שעל בסיסם יחולק תקציב הסל. כלומר, לא רק שאם יכניסו את טיפולי השיניים לסל הבריאות אז גם ערבים יוכלו להינות מהם, אלא גם ההחלטה האם להכניס את טיפולי השיניים או לרכוש תרופה חדשנית ויקרה לסרטן הלבלב תיקבע על בסיס נוסחא כללית שתיתן ציון עבור התועלת של כל סבסוד, ותבחר בסבסודים בעלי התועלת המקסימאלית.

    לסיכום, חבל לי שאתה בוחר תמיד לברוח ל"פתרון הקסם" של ביטול/צמצום המדינה, במקום לשאול את השאלה החשובה איך ניתן לשפר את תהליך קבלת ההחלטות של המדינה. כי ביטול המדינה כלל אינו פתרון. למדינה אין ולא יהיה תחליף – המדינה המודרנית, על אף כל הבעיות בה, היא פאר היצירה האנושית. לא פחות. ההישג הגדול ביותר של המין האנושי הוא היכולת של מיליוני פרטים להתאגד יחד לכדי ישות מדינתית ולנהל אותה בצורה כזו שתצליח להיטב עם כולם. כדי שתצליח לעשות דברים שהם כפרטים לא היו מצליחים לעשות.

    המדינה לעולם לא תיהיה מושלמת. יתכן שרק 80% מהמשאבים שלה מושקעים בדברים חיוניים, ו- 20% בדברים לא יעילים. אבל ה"נטל" של אותם 20% קטן לאין ערוך מאשר הנטל שהיה רובץ על כתפיו של היחיד לולא היה חלק ממדינה גדולה ותומכת. אז למה לנסות לבטל אותה? ולמה לא לנסות לשפר אותה, ושבמקום 80% יעילות תשיג 85% ו- 90%? למה לא להקדיש גם פוסטים לרפורמות חיוניות לשיפור השירות הציבורי, ולא רק פוסטים להצעות איך לבטל אותו ולצמצם אותו??

    • perkepon הגיב:

      אני מסכים אתך שיש פערים רבים מאוד בין כל אחת משיטות ההצבעה.

      לגבי שיכלול המנגנונים הפוליטיים – מעניינת (ואקרא עליה, ואולי, בתקווה, בזמן כלשהו – אכתוב עליה כאן) מדוע הבירוקרטיה נוצרה מלכתחילה. אם אתה חושב שהבירוקרטיה הזאת משפרת את החיים של אנשים – כנראה שכדאי שתתחיל לדבר עם יותר אוכלוסיות סעד ורווחה. שכלול המנגנון דווקא הרבה פעמים מהווה דוגמא בדיוק לבעייתיות של המערכת הפוליטית. אפרופו הצבעות, תורת המשחקים מראה יפה איך יכול בקלות להיווצר מצב בו גם אם בכל הצבעה כל אחד מצביע כדי לקדם את האפשרות המועדפת עליו, מסיימים עם אחת האפשרויות הגרועות ביותר. שכלול המנגנון הפוליטי נובע הרבה פעמים מלחצים, שיוצרים מנגנון יותר מסובך, בשביל שהרווחים יחולקו "יותר טוב" וככל שהמנגנון מסתבך – העוגה שמחלקים הולכת ונמסה.

      עד שהעני מקבל את הדולר שלך נשארו לו רק 30 סנט.

      כרגע אין אלטרנטיבה ברורה ובעלת גודל מספיק למדינה המודרנית. יש ניצנים מאוד לא ברורים וניסויים עונתיים. אני מקווה שאלטרנטיבה תופיע בקרוב.

      לאחרונה אני מצליח לחשוב על מעט מאוד דרכים לשפר את השירות הציבורי שאינן פשוט להקטין אותו – ולמרות זאת יוקדשו פוסטים לשיפור המצב הקיים. הדרך לשיפור שאני עומד להציע כוללת ברובה אמצעים לאפשר שירות מבוזר יותר.

      • ליר הגיב:

        הזכרת באמת בתגובה באחד הפוסטים הקודמים, מחקר שטוען שבארה"ב מכל דולר של תקציב המדינה (פדראלית? סטייט?) נשאר בסוף 30 סנט שמושקעים ממש באזרח. אני בטוח שיש הרבה יותר ממחקר אחד שטוען כך, ואני גם בטוח שחלקם הם אכן מחקרים רציניים ועצמאיים – ויחד עם זאת אני שולל את המסקנה שאתה רוצה להסיק מהם.

        העניין הוא שצריך להגדיר היטב מה זה בדיוק אומר "דולאר שמושקע באזרח". הרי ברור שלדבר הזה יש הגדרות רבות יותר מאשר ההגדרות לדמוקרטיה. האם השכר של יחידת פקחי חוקי עבודה במשרד התמ"ת שמנסה במשאביה הדלים לאכוף תשלום שכר מינימום (שאחוזים ניכרים מהאוכלוסיה בישראל משתכרים פחות ממנו) היא שקל שמושקע בציבור? אני מוכן להמר שתחת ההגדרות של המחקרים הרפובליקנים שאתה קורא יחידה כזו היא סתם יחידה ביורוקרטית שנותנת אפס אגורות לאזרח. כנראה שגם וועדת המומחים של סל התרופות, והמימון למחקרים ולסקרים הרפואיים שנעשים על ידה, גם הוא אפס אגורות שניתנות לאזרח.

        אני בהחלט מכיר בכך שבתוך המנגנונים הבירוקרטיים קיימים גם בעלי תפקיד לא נחוצים. משרד החינוך למשל הוא דוגמא טובה לכך: בישראל היחס מורה לתלמיד הוא מהנמוכים בעולם המערבי, אבל היחס בין מפקחים ועובדי מנהלה של משרד החינוך לתלמיד, הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. שרי חינוך שרוצים להראות שהיהדות חשובה להם, מקימים כל מני יצורים כמו "האגף לחיזוק המורשת היהודית" שלא משרתים מטרה ממשית, ואפילו ברמה המוצהרת נועדו רק כדי "להקרין" החוצה על אגפים אמיתיים שעושים עבודה אמיתית.

        הבעיה שלי עם כל מני נתונים מספריים כמו 30 סנט, היא לא שאני מפחד ממספרים. להפך. אני מעריך נתונים מספריים, אבל כדי שאני אוכל להבין את המשמעות שלהם אני צריך להבין מה הם מודדים. ובזה אין לי את הידע הדרוש, ולכן אני משתדל שלא להתפתות למספרים למינהם. מה שבכל זאת אני משתדל לעשות, הוא לחשוב על הדברים ברמת הפרופורציות – כלומר על בסיס הידע החלקי שיש לי, לנסות להבין בגדול את הפרופורציות שיש בין דברים, ואפילו באופן גס.

        אם ניקח את שאלת העלות של גנון לפעוטון, שנעה סביב שלושת אלפים שקל בחודש לגנון הכי פשוט בשעות שמונה בבוקר עד ארבע אחרי הצהריים – אני מנסה לחשוב על העלות של הגנון במונחי שכר. רוב גדול (ואני לא יודע ם זה 60% או 75% ובטח גם כל אחד יגיד נתונים שונים, אבל לצורך העניין זה לא כזה משנה) מהאמהות הצעירות העובדות בישראל משתכרות פחות מ- 6000 שקל בחודש. כלומר מי מהן שרוצה לצאת לעבוד משלמת יותר מחצי משכרה לגנון, ובנוסף גם מוציאה הוצאות שונות על תחבורע, ניקיון לבית, וכו'. בסך הכל יוצא, שההחלטה לשים את הילד בגנון ולצאת לעבוד היא לא משתלמת.

        כשחושבים על הדברים בפרופורציות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם העלות האמיתית של גן צריכה להיות של משרה מלאה לכל שני פעוטות? למרות שיחס הגננות-פעוטות בגן גבוה בהרבה? כך, כשמתעלמים רגע מכל מני נתונים מספריים מבלבלים ונשארים רק עם השאלה ברמת הפרופורציות, ניתן לקבוע באופן חד משמעי שפעוטונים פרטיים אינם יעילים.

        את אותה צורת חשיבה אפשר לנסות להכיל על שירותים של המוסד לביטוח לאומי למשל. אין לי ספק שיש הרבה מאוכזבים מהביטוח הלאומי, ושמופנים כלפיו הרבה כעסים. אך למה מופנה כלפיו כעס? כיוון שמצפים ממנו ליותר (וטוב שכך!), ולא בגלל שמה שהוא עושה הוא לא טוב. אם ננסה להעריך את היחס בין מספר עובדי המנהלה בביטוח לאומי לגודל הסיוע שהוא מעניק, נראה שהמנהלה זניחה.
        צורת חשיבה זו היא בעיני מהימנה בהרבה ממדדים מספריים מעורפלים.

        ספציפית לגבי שאלות כמו חלוקת תקציבי רווחה, אני מכיר בכך שאפשר לבנות איכשהו מדד מספרי שייצג את היעילות של המאבים המוקצים. אבל הפוסט שלך הוקדש לשאלה הרבה יותר גדולה מחלוקת תקציבי רווחה – קבלת החלטות במדינה. והחלטות זה גם אומר האם לשמור יותר עתודות קרקע לעתיד ובנתיים להתחיל לבנות לגובה; האם להפציץ את איראן או להכיל את התגרענותה, וכו'. עובדי משרד הפנים מהווים גורם מייצב, שמסוגל להוביל תכנון קרקעות אפילו שכל ארבע שנים לכל היום מתחלף השר. איך אפשר לכמת את התרומה של עובדי משרד הפנים באגורות פר שקל?

        השאלות המעניינות באמת לטעמי הם ניסיונות לנתח באיזו צורת ממשל תיהיה נטייה לחשיבה לטווח הארוך בקבלת החלטות כמו איראן ותכנון אורבאני. כי פוליטאה לא תצנח לנו מהשמיים – צריך לחפש אותה בתוך האוקיאנוס הגדול של הדמוקרטיות השונות.

  2. perkepon הגיב:

    ראשית, יש גופים שגופי ביטוח חברתי שפועלים יותר טוב מביטוח לאומי. זה לא שאני פוסל ללא אלטרנטיבה. הדוגמה הטובה ביותר היא מונדרגון.

    הדוגמה שהבאת עם גן הילדים לא ברורה לי בכלל.

    המסע לפוליטאה ארוך ומייגע. אבל זו לא סיבה לא להתחיל אותו עכשיו. העבודה צריכה להיעשות במקביל – חתירה נגד מוסדות מקולקלים ובעד מוסדות חדשים. לצערנו קשה לדמיין את השינוי קורה אם רק צד אחד מושפע ולא הכול במקביל.

    אם אתה בעד שיחה ונגד פוליטיקה, בעד בחירה ונגד כפייה – אתה תעדיף פוליטאה על דמוקרטיה. עכשיו השאלה היחידה היא איך מתחילים ליישם. התשובה תופיע באחד הפוסטים הבאים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s