אוטופיסטים, "פריירים" ושיטת השוברים

הקדמה: הפוסט הבא הגותי יחסית לפוסטים אחרים שתקראו כאן. כפי הנראה כרגע ככל שאני יותר מסקר את המציאות ונע פחות לכיוון ההגותי הפוסטים שלי טובים יותר. אם זאת אני בכל זאת מוצא ערך ותוכן בהגות שאני מביא, למרות שהיא ממש לא עיקר הבלוג.

___________________________________________________________________________

א' הסוציאליסט שלא כופה:

בפוסט קצר זה נעסוק בשאלה האם ניתן לקיים מדיניות רווחה גם בלי לכפות על אנשים לשלם מס.

ראשית, עלינו להבדיל בין שני "סוגי סוציאליסטים" (או למעשה שתי סוגי תפיסות, שלעתים יכולות לבוא יד ביד) – הפוליטי (או, הכופה) והאוטופיסט. שניהם מעודדים מדיניות רווחה – אך באופן ומסיבות אחרות לחלוטין.

הסוציאליסט הפוליטי מאמין שעושרם של העשירים לא שייך להם יותר משהוא שייך לחברה, ולכן יש לקחת חלק ממנו ולתת אותו לחלקים בחברה שצריכים אותו יותר. לסוציאליסט הפוליטי לא אכפת מה חושבים "העשירים" בנוגע לזה. לא חשובה בעיניו הדרך, או הסיבה – אלא אך ורק התוצאה, כלומר, לא חשוב לו שהחברה תהיה מודעת לסיבה למדיניות הרווחה, לא אכפת לו שהחברה תקבל בהבנה את הצורך שבמדיניות זו – חשובה לו רק התוצאה, והיא שהעניים יקבלו את מה "שמגיע להם".

הסוציאליסט האוטופיסט מאמין גם הוא במדיניות רווחה. אולם בניגוד חד לאחיו הקיצוני, הוא לא עושה זאת אך ורק למען התוצאה החומרית – מניעת העוני. האוטופיסט מאמין כי בחברה סוציאליסטית האדם יהפוך להיות טוב יותר, אכפתי יותר, נעים יותר לבריות. האוטופיסט מאמין כי גם אם היום משלם המסים לא מבין את הערך שבשמו הוא משלם את המסים, על ידי שינויים בגודל המס המוטל על כל גורם בחברה, או שינויים בתקציב, כמו גם מספיק חינוך המעודד לשיתוף – נוכל לעודד תפיסה לפיה תשלום המס הוא חשוב בשל תרומתו לאנשים שצריכים אותו. האוטופיסט מאמין שהעשיר ירוויח מכך גם כן – שכן בחברה בה יש עוני, יש פשע ואלימות, ו"לא יעזרו כל הגדרות והמחסומים – בסוף תחלואי המערכת יגיעו גם לעשירים".

הפוסט יעסוק בסוציאליסט האוטופיסט, ולא בסוציאליסט הפוליטי.

ב' המס כהסדר נוח:

במובן זה הסוציאליסט האוטופיסט תופס את המס בסך הכול כהסדר נוח. שהרי ברור לו שכל אזרחי המדינה מסכימים שיש צורך במס וביישום שלו בנושא שלנו – מדיניות הרווחה. אך כל אחד מהאזרחים במדינה תופס את גובה המס ואת היישום שצריך להיעשות לו באופן שונה. כאן הדמוקרטיה נכנסת – באמצעות הצבעות לנציגים בכנסת אנו מייצגים את האינטרסים שלנו בדיונים על יישום "אמנה חברתית" מסוימת שכולנו מסכימים על הבסיסים שלה.

לאוטופיסט יש סיבות טובות לדעתו להאמין שהסדר כזה הוא הכרחי. לדבריו, כאשר המדינה משאירה אוכלוסיה מסוימת מקופחת, נוצר ואקום – ודבר לא ממלא את המקום אותו מילאה המדינה.* לפי תפיסתו העמותות לא מצליחות לספק פתרון מספיק משלל סיבות – משחיתות ועד סכנת סגירה בשל היעדר תקציב.

בנוסף, יטען האוטופיסט, העמותות מציבות את האוכלוסייה האזרחית במצב מאוד לא נוח. לתפיסתו כאשר אדם שוקל אם לתרום או לא, קשה לו עם המחשבה שהוא יוצא "פראייר". כולם יסכימו על כך ש"הכיור מלוכלך וצריך לשטוף אותו" אבל רק הוא יטרח לעשות זאת. עמותות רבות יוצרות קשר עם תורמים ישנים כדי שיתרמו עוד, על ידי שיחות טלפון – והדבר רק מעצים את התחושה שתלויים בך באופן שמעיק לחלק מהאנשים. הם תוהים – למה אני היחיד שלוקח אחראיות?

ולכן, יגיד הסוציאליסט – חייבים מס כהסדר קבוצתי שלפיו אנחנו מתחלקים בעול שכולנו מסכימים שצריך לסחוב.

ג' מדיניות רווחה ושיטת השוברים:

לצערו של האוטופיסט, חלומותיו לא יתגשמו בעתיד הקרוב. אנו לא מגיעים להסכמה מה צריך להיות גובה המס, איך הוא צריך להתחלק ואיזו מדיניות רווחה ליישם. מאחר ואנו אנשים מפוקחים אנו מבינים כי אי היכולת להגיע להסכמה בנושא אינה עניין זמני, וחינוך או חיים ברווחה רבה יותר אינם יכולים "לתקן" זאת. יש כאן עמדות שונות שלא ניתן לגשר ביניהן.

כל ניסיון להביא עד עכשיו ל"הסדר" המבוסס על גישור ועל מיצוע הוביל לכך שהצדדים מתחרים ביניהם ללא הרף במישור הפוליטי על כוח וכסף שאינו שייך להם. במקום שהמוסר והמצפון של כל אחד יתורגמו לנתינה לאחר, הם מתורגמים ללקיחה מהאחר ולשנאת האחר על כך שהוא "חי על חשבוני".

כפתרון לבעיה אני מציע את שיטת השוברים. כמו בחינוך, גם כאן שיטת השוברים יכולה להביא לפתרון הליברלי ביותר לבעיה.

נדמיין מצב בו לכל אזרח נשלח אחת לשנה דף עם טפסים אותם הוא צריך למלא. בטפסים רשומות כל העמותות הקיימות ומוכרות בישראל (30,000 לפי מקורות מסוימים). כל אזרח רשאי לבחור כל מספר של עמותות, ולסמן אחוזים ליד שם העמותה. האחוז, מציין כמה אחוז מהמס שהאזרח משלם לרווחה יגיע כהקלה במס לכל אחת מהעמותות.** כאשר אם ההקלות יעברו את גובה המס – יקבלו העמותות סובסידיה.

שיטה זו תתרגם את המוסר הסובייקטיבי של האדם לכדי מציאות באופן שאף פוליטיקאי לא יוכל לעשות. בנוסף, השיטה תעודד אנשים לבחור בעצמם מה חשוב להם, ובמה הם רוצים לתרום. להתעניין בנעשה כדי לעזור לאלו שצריכים את כספיהם.

לליברטריאנים ניתן להציע שבהמשך תשלום המס באופן הזה לא יהיה חובה, אלא ברירת מחדל. הסכם לא כתוב שלפיו זוהי הנורמה "להחזיר לחברה" את מה שהיא נתנה לך. הנורמה לא תיאכף על ידי חוק או רשות במצב כזה אלא "תיאכף" על ידי החברה, כמו כל נורמה. אדם שלא ימלא אותה יצטייר באור שלילי בעיני מכריו.

ד' פתרונות אלטרנטיביים:

הסוציאליסט האוטופיסט לא נח על זרי הדפנה. הוא פשוט מקדם את רעיונותיו בדרכים שונות מאחיו הפוליטי. האוטופיסט מאמין בחינוך וביצירת אלטרנטיבה. תנועות הנוער הכחולות היום עובדות בשני המישורים במקביל, כאשר על המישור האוטופי דגש הרבה יותר מרכזי. עיקר עבודתן הוא חינוך לערכי סולידריות וסוציאליזם ויצירת קהילות קטנות בתוכן מתקיימת חברה כפי שהם רוצים לראות אותה.

אני מעריך את הקהילות האלו מאוד ורואה בהן כמימוש נהדר של הרעיון הסוציאליסטי. בהמשך ארחיב על קהילות אלו יותר.

לסיכום:

אני לא רוצה שאנשים ירגישו "פריירים" אך לא מוכן שהם יוותרו על המוסרי והמצפוני בעיניהם ויותירו דברים שנראים בעיניהם כבעיות ותחלואות עמוקות של החברה (עוני וחולי לדוגמה) בלי מענה. מתוך עמדה בלתי מתפשרת זו הצעתי דרך ליישם את שיטת השוברים בתחום הרווחה. לאלו שלא רוצים את הדרך הזו, אני אפרט בפוסטים נוספים יותר על האפשרות של קהילה סוציאליסטית קטנה כתחליף למדינת רווחה.

___________________________________________________________________________

* ישנם שלל הסברים אותם נותנים חסידי השוק החופשי לטענה זו – גובה מס העמותות, אי הורדת המס במקביל לקיצוץ בתקציבי הרווחה וחלק מהם אף יגררו לויכוח האמפירי האם כאשר המדינה מסירה אחראיות האוכלוסייה האזרחית לוקחת את האחראיות או לא. לא נערוך כאן דיון מעמיק בסוגיה הזו, שכן אנו עוסקים כעת בנרטיב של האוטופיסט.

**נניח לדוגמה כי האוטופיסט מקודם משלם בשנה 60 אלף ש"ח למס הכנסה. מתוך סכום זה נניח כי עשרת אלפים שקלים הולכים לסל רווחה כלשהו. אותו אוטופיסט מאמין שהשכלה היא הדרך לפתרון העוני ובנוסף מאוד חשוב לו לקדם פתרונות למחלת הסרטן. הוא "יתרום" חצי מ"מס הרווחה" שלו לעמותה המספקת מלגות למתקשים כלכלית, וחצי לאגודה למלחמה בסרטן. כלומר, שתי העמותות יקבלו כל אחת הקלה במס בגודל 5000 ש"ח.

בעקבות הערה שהתקבלה אני רוצה להוסיף שהרעיון כבר הוצע בתוך מצע של מפלגה. "עלה ירוק – הרשימה הליברלית" הציעה רעיון זה כייעול למערכת הרווחה הישראלית. ניתן לקרוא על כך במצע שלהם.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על אוטופיסטים, "פריירים" ושיטת השוברים

  1. ליר הגיב:

    שתי הערות:

    1. אינך מדבר כלל וכלל על סוציאליסטים. אף אחת מבין הגישות שהצגת אינה סוציליזם, כי אם סוציאל-דמוקרטיה. בסוציאל דמוקרטיה, שהיא אחת הגישות בקפיטליזם, המדינה הפקיעה מהציבור את השליטה על אמצעי היצור ונתנה אותם לבעלי הון מעטים, המנהלים את אמצעי היצור בשיטת השוק. לפיכך, מקורות ההכנסה של המדינה הם בהכרח מהנהגת מיסוי על הכנסות והוצאות במסגרת השוק. מיסוי זה לדעתם של קפיטליסטים יותר ימניים (ובמידה מסויימת ומוגבלת גם לדעתי כסוציאליסט) עשוי לפגוע בשוק על ידי כך שימנע מעסקאות הטובות לשני הצדדים להתממש מפני שעסקה כזו מחייבת תשלום מס למדינה.

    בסוציאליזם, אמצעי הייצור נשארים בשליטת הציבור, על ידי הגוף שמהווה את ההתארגנות של הציבור, לו קוראים המדינה. במקום שבעלי מפעל יעבירו (במקרה הטוב) 75% מהרווחים לעובדים שייצרו את המוצר (לרבות המנכ"ל השכיר וכלל הדרג הניהולי) ויקחו לכיסם 25% מהרווח, המדינה תאפשר לעובדים לעבוד במפעל בו כמעט כל רווחי המפעל (95% ומעלה) יגיעו אליהם, והשאר יהוו מקור הכנסה למדינה לצורכי רווחה, בטחון, חינוך ופיתוח תשתיות לאומיות.

    סוציאליזם הוא בשום פנים ואופן לא קיצור ל"סוציאל דמוקרטיה", והוא גם בשום פנים ואופן לא מסתכם באחווה הדדית בין עשרה חברים בקומונה. סוציאליזם הוא אלטרנטיבה ערכית וכלכלית למבנה המשק, המדינה, והחברה. הוא הרבה יותר מרגישות לזולת ותרומת שקל פה ושם לאיזשהי עמותה למען שקר כלשהו.

    2. האם אתה מודע לכך שהעברת ניהול מדיניות הרווחה לפי קריטריונים – הגם שאינם מוסכמים על כולם, ויש מחלוקת על ההגדרה האופטימאלית שלהם – לניהול מדיניות רווחה חסרת קריטריונים, תגרום לכך שרוב מי שזקוק לסעד לעולם לא יזכה בו?
    אתה יודע שנכים נפגעי תאונות דרכים או מחלות רפואיות נהגו בתקופת האינתיפאדה השנייה להתחזות לנפגעי פעולות טרור כדי לקבל נדבות משמעותיות שלא היו זוכים להם לו היו מציגים את עצמם כ"סתם" נפגעי תאונות דרכים?
    סביר להניח שלקראת החגים, ובמיוחד פסח הבא עלינו לטובה, יתפוס חזק הטרנד של לחלק את הכספים לנזקקים יהודים לכבוד ליל הסדר. האם אתה מצפה שגם ערבים מוסלמים יזקו לאותה עזרה מהמדינה לכבוד עיד אל פיטר?
    ושאלה אחרונה – מה נראה לך שתושבי ירושלים יטו להעדיף – לחלק כספים לעמותה להחזרה בתשובה (זה לא יקרא ככה אלא "העמותה למען קירוב לבבות בין יהודים דתיים ליהודים (עדיין)לא דתיים", או להשקיע אותם בבית מחסה לנוער להט"בי שההורים שלו זרקו אותו מהבית? ובפליטים חולי איידס?

    אז נכון, אני מסכים איתך שבאופן טבעי הקריטריונים לניהול התקציב לא יהיו מושלמים ויושפעו מהמערכת הפוליטית. וגם הקריטריונים האלה יעצבנו את כולם, ולמעשה במיוחד אותי שמשתייך לציבור מקופח. ועדיין עדיף קריטריונים מעצבנים שיקבע ביבי, מתהו ובוהו גזעני שיקבע על ידי ספינולוגים ומעצבי דעת קהל.

    3. מבחינה פחות "ערכית" ו"מוסרית": המשמעות של לתת לאנשים לקבוע לאיפה הנתח שלהם מהתקציב ילך הוא סתירה מוחלטת של העקרון שמאחורי תקציב המדינה. אנשים תעלתנים יחליטו תמיד להשקיע בעצמם ובציבור שלהם את הכספים: אני אחליט לתרום אותם לפקולטה למתמטיקה באקדמיה, חרדי עשוי לתרום אותם לישיבה שלו, וכו'. כלומר, המשמעות של המהלך היא לקחת כסף מאנשים ולתת אותה להם מחדש להשקיע בעצמם רק בדרכים ממש לא יעילות שהם לא היו בוחרים בהן אלמלאי כן.

    אך העקרון מאחורי תקציב המדינה הוא שעל ידי ניהול מדיניות מתוכננת לטובת כלל האזרחים ניתן להשיג דברים שפרטים לא יוכלו להשיג כאינדבידואליים. כמו למשל פיתוח תשתיות לאומיות. למרות שהייתי רוצה שיבנו מתקן התפלת מי ים נוסף (האמת שאני דווקא ממש מתנגד להתפלה, אבל לצורך העניין נניח שזה חיוני), עדיין הייתי מעדיף להשקיע כסף בפקולטה למתמטיקה. כי למרות שההתפלה משמעותית יותר (לצרוך העניין) אני אהנה ממנה רק אחד חלקי שבע מיליון, ולעומת זאת ממשאבי הפקולטה אני אהנה באופן יחסי הרבה יותר.

    יתכן מצב בו כלל הציבור היה מעדיף לוותר על ההעדפה הראשונה שלו (מתמטיקה, ישיבה,…) ולבחור בהעדפה השנייה (התפלה) וזאת בתנאי שגם כל שאר האנשים יעשו כן. אבל בשיטת השוברים הזו, אתה אוסר על העם להתארגן להשגת מטרה משותפת. ושום קומונה וולנטרית של עשרה אנשים לא תצליח להקים מפעל התפלה. אין ולא יהיה לעולם תחליף למדינה, וכשאתה אוסר על המדינה לפעול אתה כופה על האזרחים עוולות גדולים בהרבה מאשר המימון המוגבל שאני אצטרך לממן את הרבי, והרבי יצטרך לממן לי את המרצה.

    • perkepon הגיב:

      היי ליר,

      1. כאשר אמרתי "סוציאליסט" התכוונתי לאדם שנוטה שמאלה מבחינה כלכלית. יש מקרים שבהם משתמשים במילה לחלק מאוד ספציפי ודיי רדיקלי בקשת – אך בו בעת תזכור שגם מרץ והעבודה (אם נדבר במפלגות) קוראים לעצמם "סוציאליסטים". אני בספק אם מבחינה סמנטית לקרוא לסוציאל-דמוקרטיים סוציאליסטים זה פגום, אך נשים את זה בצד – מעולם לא הייתי חזק בסמנטיקה.

      2. טעות חריפה. המצב היום הוא לא שהקריטריונים של כולם נספרים ומחושבים באופן "שווה". המצב היום הוא שכל ציבור שרוצה לצבור כוח וממוקד מטרה יכול להשיג מה שבא לו (ראה ערך – ש"ס). המיעוטים הבאים: להטב"קים, ערבים, פליטים ועובדים זרים דווקא ירוויחו מהשינוי הזה, שכן היום השמאל הפוליטי הוא בורגני להחריד ובעל לא מעט אמצעים בכלל למרות היותו קטן בייצוג הפוליטי.
      הראשונים להינזק יהיו כמובן החרדים, שכן ע"מ לרצות לשפר את החיים של תלמידי ישיבות ובאמת לבחור להשקיע בכך כסף, זיקתך לדת צריכה להיות גדולה.
      לסיכום החלק הזה: הייצוג של השמאל בהכנסות הון גדול מהרבה מייצוגם בכוח הפוליטי הן מבחינה מספרית והן במדד של כוח ויכולת השפעה.

      3. כמפורט למטה, רק החלק "הרווחתי" בתקציב שלך יחולק באופן הזה, לא כל תקציב הממשלה!
      לכן פרויקטים הקשורים לתשתיות יקרו במקביל למה שצוין כאן.

      בנוגע לתרומה לעצמי – אפשר שיחולו הגבלות בסיסיות על השאלה אילו עמותות יכולות להתקיים ואילו לא – זה בתור התחלה.
      אך הפתרון הזה עלוב ולוקה בכל הפגמים של כל מערכת פוליטית אחרת, לכן הנה התשובה האמתית:

      המערכת שלי אכן מבוססת על ההנחה שאנשים הם לא רמאים רעים מטבעם.

      אך אני חייב לתהות – אם אנשים מספיק "רעים מטבעם" כדי לדאוג שהתרומה תהיה לעצמם (קומבינה שכזאת) – למה אתה עדיין יכול למצוא אנשים במדינה שתורמים לאחרים? למה אתה עדיין יכול למצוא במדינה מפגינים שקוראים למדינה למסות אותם יותר כדי לתת לעניים יותר? למה יש סוציאליסטים (או סוציאל- דמוקרטים) עשירים בארץ? למה יש היום אנשים שבלי לקבל על כך כסף הולכים ומאכילים כל ערב פליטים בגינת לוינסקי?

      אם מלכתחילה המדינה הייתה מורכבת מאנשים "אינטרסנטים" באופן שאתה מתאר אותם כנראה שהמערכת הפוליטית הייתה מייצרת הרבה פחות רווחה לעניים גם כן. שכן גם בבחירות האינטרסנטיות מתבטאת.

      לסיכום הכול – אני חושב שזו שיטה הוגנת הרבה יותר ושיטה שדווקא מוציאה חלק מהותי מהניכור שנוצר לך כלפי תשלומי המס שלך. וניכור הוא אם כל חטאת.

      • ליר הגיב:

        1. ייתכן בהחלט שלצורך וויכוח על תוכן עקרוני, כלכלי או פוליטי, אין להקדיש חשיבות מיוחדת למונחים בהם משתמשים ולצרוך העניין ניתן להגדיר אותם איכשבאלנו לשם הדיון. גם אני נוטה להחזיק בגישה זו, ואתן דוגמא:

        לא מזמן התווכחתי עם מישהו בנושא הכיבוש שהוא נטה להתכחש לו בדרכים שונות ומשונות. אני אמרתי שלמצב בו ישראל שולטת בשטח הגדה המערבית מבלי לספח אותו לעצמה מצד אחד, אך מבלי להחזיר אותו לרשות תושביו הפלסטינים מצד שני, ובכך הופכת את הפלסטינים לנתינים חסרי זכויות בתוך השלטון הישראלי – למצב הזה קוראים כיבוש. בר שיחי ניסה להמשיך להחמק על ידי כך שטען שלפי החוק הבין לאומי הדבר הזה בכלל לא נקרא כיבוש, ואני – במקום להוכיח אותו על טעותו – אמרתי "סבבה, אז בו נקרא למצב הזה מוישלה. אני טוען שישראל חייבת לסיים את המוישלה!"

        ובכל זאת, במקרה הזה אני כן רואה חשיבות למונח הנכון, וכן בחרתי לפתוח בנקודה זו את תגובתי – והדבר מעיד שהיא באמת חשובה לי יותר משאר הנקודות. הסיבה לכך היא שמעבר לסמנטיקה, יש כאן תפישת עולם שלמה: כלכלית, פוליטית וערכית – הסוציאליזם – שהציבור אינו מכיר, וחבל. בישראל, שאפילו סוציאל דמוקרטיה ברורה אין בה, אנשים מרדדים את הוויכוח הכלכלי לסולידריות ואכפתיות כלפי החלש ("שמאל") VS צמיחה ופיתוח כלכלי ("ימין"). כפי שהדגשת במבוא לבלוג, תפיסה רדודה זו היא עיוות וחשוב לך להראות כיצד הימין הכלכלי מכיל עקרונות של סולידריות חברתית.

        באופן דומה, גם לי חשוב להזכיר שגם השמאל הכלכלי מציע דרכים באמצעותן יכולה המדינה להביא לפיתוח המשק ו"הגדלת העוגה" ולא רק לחלוקתה. לכן התייחסות לתורה הסוציאליסטית השלמה כאל חלוקת קצבאות לעניים ותו לא, יכולה מאוד לעצבן. הרבה מעבר לסמנטיקה. (ואגב, מרצ ומפלגת העבודה מתרחקות מהשימוש במילה סוציאליזם, וכשזו צצה ועולה מדי פעם, טורחות להבהיר שזו טעות והכוונה היא לסוציאל דמוקרטיה).

      • ליר הגיב:

        2. אכן, יש בעייתיות רבה במצב כפי שהוא היום בישראל. אני חושב שבמדינות אחרות הקריטריונים מוגדרים בצורה טובה יותר, ואני חושב שגם בישראל הם יכולים להיות מוגדרים בצורה טובה יותר מהגדרתם כיום, ושאת מירב המאמצים יש להשקיע בכיוון הזה: להאבק לחלוקה צודקת וחכמה יותר של משאבי המדינה.

        ועדיין, חלוקה המבוססת על קריטריונים לא מושלמים, טובה מחלוקה שאינה מבוססת על קריטריונים כלל. בחלוקה מבוססת קריטריונים, על אף שהחרדים עשויים למנף כוח פוליטי לטובת קיצבאותיהם – מקצבאות הילדים שיוגדרו, יהנו גם הערבים. וגם עובדים זרים בעלי אישור עבודה שילדיהם נולדו בישראל. וכשלהט"בקים מופלים, נניח בירושלים, אז ניתן לעתור לבג"ץ ולהורות לעירייה לשלם ל"בית הפתוח" (שאגב, מעניק שירותים חברתיים גם לקהילה החרדית שחבריה נמצאים עמוק בארון וזקוקים להם יותר מהחילונים – על אף שמהחילונים היית מצפה שיתרמו ומהחרדים וודאי לא).

        שיטתך אומנם עשויה לנטרל את הנטייה (הקלה, בסופו של דבר) לטובת קבוצה כמו החרדים שהיא חלשה כלכלית אך חזקה פוליטית, אך תחת זאת ליצור בעיות כבדות בהרבה: קיפוח קיצוני ומסוכן של החרדים, וודאי של עובדים זרים וקבוצות שנואות פוליטית. גם קהילות הלהט"ב בסופו של דבר לא אהודות ציבורית במיוחד, על אף שיש שיפור משנים עברו. אפילו שמאלנים עשירים (אגב, מאיפה הטענה הזו לעזזאל? המעמדות הגבוהים מצביעים ליהיר לפיד, לא לחד"ש) לא יתרמו בהמוניהם לעמותה המסייעת לטרנסג'נדריות שהדרדרו לזנות. היום האהדה הציבורית לזונות טרנסיות, היא בערך כמו שהייתה לפני עשר שנים האהדה הציבורית להומו-לסביים, גם בקרב "שמאלנים עשירים".

        יהיו גם אנשים שאף אחד לא "יקפח" במכוון, אנשים שאינם בהכרח שנואים פוליטית, אבל הם בכל זאת לא יקבלו סיוע פשוט באופן כי אף אחד לא ישים לב שהם שם. כשאין מוסד ממלכתי כמו המוסד לביטוח לאומי שדואג לכולם על פי קריטריונים, בקלות יכולה להשכח אלמנה זקנה רוסיה, חולת פרקינסון שלא יודעת מילה בעברית ומתגוררת בקומה עליונה בבניין בו אף אחד מהדיירים לא יודע איך קוראים לה. ולא מפני שהם רעים, אלא מפני שאין זה התפקיד שלהם והם לא גוף ממלכתי שאמון על כך. אני למשל, לא מכיר 80% מהדיירים בבניין הקטן בו אני גר.

        בהבחנה שלך בין ה"סוציאליסט הפוליטי" שלא אכפת לו האם העם יבין את הצורך בעזרה לחלשים, לבין ה"סוציאליסט האוטופיסט" ששואף גם לחנך את העם ולהנחיל ערכי סולידריות, נשכחה שאלה מהותית: מה חשוב יותר – לדאוג לאלמנה הזקנה הרוסיה חולת הפרקינסון, או לדאוג שאנשים יהיו נחמדים יותר. אני וודאי מסכים שאנשים נחמדים וסולידריים זה דבר חשוב, אבל האם תתנה את הסיוע לזקנה שלא מסוגלת להתקלח לבדה בכך שקודם השכנים שלה יהיו יותר אכפתיים? ואם הם לא יהיו מספיק אכפתיים – אז שהזקנה לא תתקלח? מה כאן יותר חשוב? אתה רוצה ללמד את האנשים לקח ולהיות יותר אכפתיים על ידי זה שתתן לזקנה להחליק באמבטיה לפתוח את הראש ולמות?

        דבר אחד טוב בשיטתך: הזקנה לא תתעצבן עוד מכך שהמדינה מעדיפה את החרדים על פניה, ונותנת להם קצבאות גדולות יותר. המוסד לביטוח לאומי המעצבן הזה, לא יוכל עוד לעצבן אף אחד. כי את מי הזקנה תאשים? את היד הנעלמה? את בורא עולם? לא. הזקנה תחייה לה בעושר ואושר – טוב, בעצם רק באושר – בלי להתעצבן מאף אחד. חבל רק, שהיא לא תזכה להיות כזו מאושרת עוד ימים רבים.

        אני אישית, מעדיף להמשיך להתעצבן מבטיח לאומי עד גיל 120.

      • ליר הגיב:

        3. הרשה לי לנשום לרווחה – הוקל לי מאוד שהמדינה תמשיך להיות אחראית על פיתוח התשתיות הלאומיות. במיוחד עכשיו, כשהעמותה למען זקנות רוסיות הפסידה כספים לטובת העמותה לחיילים משוחררים (שמה לעשות, היא יותר צעירה ומושכת, ומצליחה לגייס יותר כספים) – טוב לדעת שיהיה בית חולים קרוב למקום מגוריה של הזקנה, שעשוי בכל רגע להחליק באמבטיה. גם טוב שיהיה כביש מהיר לאמבולנס. אגב, מה הופך בעיניך תשתיות לאומיות לכאלה המצריכות "כפייה" על האזרחים לשלם בעבורם? למה הן יותר חשובות מסיוע לנפגעות תקיפה מינית וזקנות רוסיות?

        אני לא חושב ש"טוב" ו"רע" הם מונחים מספיק ברורים לתיאור ההעדפה של בני אדם בתרומותיהם. אני מאמין שבאופן טבעי, אדם יבחר להעדיף דברים שיותר קרובים לליבו: דתי, ירצה לתרום לישיבה ולבית הכנסת יותר ממני שארצה לתרום לארגון זכויות להטב"י. האם הדתי לא יבחר לתרום לארגון הלהט"בי כי הוא "רע"? האם אני לא אבחר לתרום לבית הכנסת כי אני "רע"?
        ואגב, אדם שבוחר לתרום לעמותה בה הוא עובד, ומתוך רצון אישי לשמור על מקום עבודתו ופרנסתו – הוא אדם "רע"?

        אני חייב להודות שאני קצת לא רגיל לפוזיציה הזאת – הרי על פי רוב מאשימים אותי שאני נאיבי מדי ולא מבין שכל האנשים בעולם אינטרסנטים. כשאני מתנגד להפרטה אומרים לי שאני נאיבי, וללא דיבידנדים לא יהיה למנהל החברה הלאומית אינטרס לעבוד כמו שצריך. די נחמד להיות הפעם בעמדה שאומרת לך, שאתה נאיבי מדי. מנהל בית הספר דווקא יעשה את העבודה שלו טוב, כי זו העבודה שלו גם בלי בעלות על התיכון, אבל אל תצפה ממנו שיתרום לעמותה לסיוע לזונות טרנסג'נדריות.

        אבחנה אחרונה שהייתי רוצה לתרום – שהיא חשובה במיוחד מפני שהיא חוזרת בצורה זו או אחרת בכל דיון שלנו – היא שיש הבדל בין ההתנהלות העצמאית של בודדים לבין זו של ההתארגנות המשותפת שלהם, המדינה. יכול להיות מצב בו הציבור כן רוצה שהמיסים שהוא משלם ילכו לסיוע לזקנות רוסיות, אבל לא כל הציבור ירצה לתרום לזקנה רוסית באופן אישי:
        אני יכול להסכים לתרום לקצבאות זקנה שקל בחודש בתנאי שגם כל אזרח אחר יתרום שקל בחודש, ולא להסכים לתרום שקל בחודש אם יש לי את הבחירה האינדיבידואלית לתרום או לא.
        בנוסף, אני יכול לרצות מדיניות רווחה מאינטרס אישי – כדי שאם חלילה אני יום אחד אהיה נכה, המדינה תעזור לי. וכל עוד אני לא נכה, אני אעדיף לשפר את איכות החיים שלי (למשל, לקנות אוטו) במקום לתרום לנכים שהם לא אני. (כי אני כל כך "רע" ו"מרושע", ומעדיף שאני אוכל להפגש עם החברים התל אביבים שלי בשבת).

        אחזור על זה שוב: יש דברים שניתן להשיג כמדינה – כהתארגנות של אנשים – שלא ניתן להשיג כאינדבידואלים בלתי מתואמים.

        4. הערה: גם את התגובות בפוסט הזה לא ראיתי בשל אותה מוזרות כזו שלא מציגה בתחתית הפוסט לפעמים את מספר התגובות/מציגה אותו בצד השני של המלל. אם אתה יודע איך לתקן את זה, כדאי.

  2. אור הגיב:

    הפוסט הזה הוא אחד לאחד המצע של "עלה ירוק – הרשימה הליברלית" בתחום הרווחה.

    • perkepon הגיב:

      אני מכיר את "עלה ירוק -הרשימה הליברלית" ותומך נלהב שלהם.

      הצדק אתך לחלוטין ופשוט לא שמתי לב לכך. כמובן שקראתי את המצע שלהם, אבל לא את הכול זכרתי.

  3. perkepon הגיב:

    ליר בתגובה ל2:

    חלק מהותי מהעניין הוא שגם מערכת הרווחה היום "שוכחת" אנשים. והרבה מהם. בתור תומך חד"ש נלהב הייתי מצפה ממך לדעת ולהגיד לנו עד כמה מערכת הרווחה מפלה את היהודים לטובה על חשבון הערבים.

    מניין לך שגורם ממשלתי אינו שוכח או מזניח אוכלוסיות שלמות? בדואים, פליטים ואפילו קשישים וחסרי בית.
    אין לי את הנתונים לקבוע שאנשים *לא* נשכחים עכשיו. אני רק יכול לשער שכרגע המערכת מוטה בשל כוחות פוליטיים ומנתבת את הכסף בהתאם לאלו האוחזים ביותר כוח פוליטי (חרדים על חשבון ערבים לדוגמה).

    להנחה הזאת יש יסוד סביר. יש לך יסוד סביר להניח שהמערכת לא שוכחת אנשים? או שמערכת פתוחה תשכח יותר אנשים במצוקה? מה היסוד הזה? בבסיס הדבר עומדת אמונה בממסד.

    להערכתך הכלל מרוויח מהמיצוע הזה – ולהערכתי הכלל (ובעיקר אנו, והאנשים שבאמת במצוקה לפי תפיסתי) ניזוקים מכך.

    בנוסף – אתה חושב שהמערכת יוצאת ברווח יותר גדול בשיטה הנוכחית. אז היא לא.
    כאן נכנסת ביקורת נכונה מאוד שניתנה על הפוסט הזה: לא הסברתי את החסרונות העצומים במערכת רווחה מונופוליסטית, לעומת היתרונות האדירים שבמערכת רווחה פתוחה.

    בקצרה אגיד שמחקרים הראו כי מכל דולר בארה"ב שמושקע בעמותות 70 סנט מגיעים לעניים בממוצע בעוד במערכת הרווחה הממשלתית על כל דולר שמושקע מגיעים 30 סנט.

    העמותות מתחרות ביניהן מי תורמת הכי הרבה, ולאוכלוסיה הנזקקת ביותר. ככל שהן מראות שקיפות רבה יותר, ושמן נקשר פחות עם שחיתות – כך התרומות המתקבלות גדולות יותר.

    יש להן תמריץ מלא לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר. ולביטוח לאומי? לא כך המצב שם.

    • ליר הגיב:

      כהרגלי, כתבתי עוד תגובה ארוכה ומפורטת, אך רגע לפני שלחצתי על הכפתור, החלטתי למחוק את כולה. הרעיון להעזר בפלטפורמה הנוחה של הבלוג כדי להשקיע בתגובות מפורטות שיכילו הסברים ודוגמאות והתייחסות רצינית לכל אחת מטענותיו של בר שיחי – הרעיון הזה התגלה כטעות גדולה מצידי. כנראה שבתוך תגובה גדולה ניתן בקלות לפספס את גרעין התוכן שלה. בייחוד כשמנסים נמרצות לפספס אותו.

      כך למשל, אחרי התגובה הארוכה בה המחשתי בדיוק כיצד מערכת מבוססת-פופוליזם תעדיף לתרום את התקציב לעמותה למען חיילים קרביים משוחררים ולא לעמותה למען סיעוד לחולי הפרקינסון, אתה שואל אותי מה גורם לי לחשוב שמערכת מבוססת-קריטריונים תשכח פחות אנשים ממערכת מבוססת פופוליזם.

      והאמת שאין לי מה לענות לך. ולא בגלל שיש אפילו ספק קל שבקלים באשר לכך שמוסד ממלכתי שמטרתו להעניק סיוע על פי קריטריונים לכל מי שזקוק לו, יעשה זאת בכל פרמטר אפשרי בצורה טובה בהרבה מאשר חלוקה שרירותית של תקציבים על פי הלכי רוח מזדמנים. אעשה ניסיון נוסף להציג בכמה שפחות מילים את הרציונאל:

      המוסד לביטוח לאומי, גם אם אינו מושלם, מהווה כתובת. יש לו אחריות כלפי כל נזקק, וכל אחד יכול לפנות אליו כדי לקבל את המגיע לו. אם נזקק חושב שלא זכה לסיוע חיוני – כמו האישה חולת הפרקינסון – שמורה לו הזכות לעתור לארכעה משפטית, וזו תהווה כתובת נוספת. בשיטתך, אם אלמנה חולת פרקינסון לא זוכה למטפל המסייע לה להתקלח – אולי בעקבות כך שרוב האזרחים, כשנשאלו למי יעדיפו לתרום, בחרו בדברים יותר כפיים וצעירים מאשר חולי פרקינסון – אין לה למי לפנות.

      • perkepon הגיב:

        היי ליר,

        קודם כל, כמו שרמזתי קודם, אני רוצה לציין שטענתי היא ברירת המחדל – לא ניתן לקבוע אם מערכת מבוססת עמותות תשכח יותר או פחות אנשים ממערכת ריכוזית ממשלתית. הנחה זו – שהיא ברירת המחדל, מחזקת את טענתי.

        פופוליזם מניע גופים ממשלתיים לא פחות מאשר עמותות פרטיות. אינני בקיא לעומק בשאלה איך ביטוח לאומי עובד, אך אני יכול לומר ללא צל של ספק שהמערכת הפוליטית היא השתקפות ישירה של החברה, אם לא בזויה ממנה. הממסד יכול לחיות רק אם הוא יוצר את הדימוי שהוא מכיל את כולם ופונה אל כולם. מעדותך נראה שהוא מצליח בשימור עצמי.

        [אפרופו הדימוי שהוא מקבל את כולם – גם בנט השתמש בדימוי הזה כדי למשוך אליו עוד בוחרים.]

        ואני לא רואה שום סיבה שעמותות מסוימות לא יתאחדו וישתמשו במותג הזה גם כן.

        בנוגע להודעות הארוכות: אני אהיה הראשון להגיד שצריך לקצר. אני אוהב את שיטת הקווים עם הטענות:

        – מתחיל בפואנטה.

        – לאחר מכן המחשה.

        – ואין סיכוי שמישהו יפספס משהו.

        אבל אני לא חושב שזו הסיבה היחידה שלא הצלחת להמחיש לי (כך שאבין בדיוק את טענתך) את עניין הפופוליזם. הסיבה העיקרית היא שיש פערי תפיסות מציאות (ברמה הבסיסית, לא ברמת ההיקשים) מאוד גדולות ביני ובינך. ואני לא בטוח שההתכתבות כאן תוכל אי פעם לגשר על הפער הזה.

      • ליר הגיב:

        ראשית אומר שאני אופטימי ומאמין שבמקרה שלנו כן ניתן על ידי דיונים מעמיקים להגיע להסכמה, ואם לא אז להבנה מלאה של עמדות הצד השני, וכן נוכל לשים את העצבע בדיוק על הנקודה בה יש מחלוקת ולאמר מאיזו סוג היא: מחלוקת ברמת ההיקשים הלוגיים, או מחלוקת על העובדות ועל תפישת המציאות.

        הרי המצב הוא לא שאחד מאיתנו מאמין באלוהים והאחר לא, ואנו נתקעים ברמת האמונה; המצב הוא לא שלאחד יש אישיות או אינטרסים מיוחדים ושונים מהותית מזה של האחר, ובכך נבדל בכלל ברמת המטרות. בסופו של דבר שנינו כנראה רוצים להשיג מטרות דומות – ואנו חלוקים בשאלת הניתוח לגבי המנגנונים שמתיימרים להשיג את אותן מטרות.

        אוסיף עוד, שגם מחלוקת על עובדות והכרה שונה של המציאות, היא דבר שאפשר לגשר עליו: בוויכוח בין שמאלני עוכר ישראל שכמוני שקורא הארץ לבין מתנחל חילוני ימני שקורא ישראל היום יש גם פער בהסכמה על העובדות, אך הפער הזה ניתן לגישור על ידי זה שאני אציג בפניו עובדות על מספר הפלסטינים שלא-מעורבים בטרור שנהרגו על ידי צה"ל בשנה האחרונה, למשל. כך גם נוכל לעשות במקרה שלנו – למרות שזה וודאי לא יהיה קל.

      • ליר הגיב:

        אז אנסה להמשיך בכיוון של צמצום הדיון ב- zoom-in לנקודות עקרוניות. חייבים להבדיל כאן בין שתי שאלות שונות, שבתחילת הדיון דברנו על הראשונה מבינהן ועכשיו אני שם לב שאתה עובד לדבר על השנייה (וגם אליה יש לי תשובות ברורות, אבל היא פשוט שאלה אחרת, וכאמור טעיתי בכך שבתגובותי ניסיתי להתפרש על יותר מדי עניינים):

        1. השאלה הראשונה היא, בניסוח גס, לגבי "שיטת החלוקה" של התקציבים לרווחה. בפוסט הצגת רעיון חדש, לשיטת ביניים בין השיטה המבוססת על תרומות וולנטריות, שכל אדם יכול לעשות (גם היום) עבור איזה ארגון שהוא רוצה ובאיזה סך שהוא רוצה – לבין שיטת החלוקה של תקציב המדינה על סמך קריטריונים והחלטות מדינה. בשיטתך, כל משלם מס אומנם חייב בתשלום המס, ובסך הנקוב בחוק, אך הוא קובע את היעד אליו ילך הכסף במקום שהמדינה תשלוט בתקציביה.

        כלומר השאלה הראשונה היא מה עדיף: "מערכת מבוססת קיטריונים" (כאשר הקריטריונים עלולים להיות מוטים במידה מוגבלת בעקבות החלטות פוליטיקאים), או מה שאני כיניתי "מערכת מבוססת פופוליזם" בה דעותיהם המזדמנות של משלמי המס יקבעו את החלוקה התקציבית. אם אתה מעוניין להציע כינוי הולם יותר מהכינוי המגמתי שלי, אתה מוזמן. אך אני מסרב בתוקף לכינוי "מערכת מבוססת עמותות", כי זו בכלל לא שאלה של עמותות – הרי לא העמותות מחליטות כמה תקציב תקבל כל אחת.

        2. השאלה השנייה היא מה יהיה האופי של הגופים שיבצעו את מדיניות הרווחה – ולא איך תתנהל חלוקת התקציב שלהן. לצורך כך חשוב להדגיש שהמוסד הלאומי בעקרו הוא לא גוף המפעיל את השירות – הוא הגוף שאחראי על חלוקת התקציב לפי קריטריונים, אך על פי רוב הוא לא זה שמממש את התקציבים בעצמו. כלומר, וועדה של המוסד לביטוח לאומי מחליטה, נניח, כמה אחוזי נכות מהווה פגיעתו של אדם (חולת פרקינסון / נפגע תאונת דרכים), ובהתאם לכך איזו קיבצה ושירותים מגיעים לו.

        כיום, לצערי הרב, משרד הרווחה (וכך גם גופים ממלכתיים נוספים המספקים שירותי רווחה, כמו נניח משרד הבריאות המממן את שירות האחיות בבתי הספר) כמעט שלא מתפח ומתחזק שירותי רווחה ממשלתיים. מפריטים הכל או במקרה הטוב לעמותות המגזר השלישי (מוסדות ללא כוונת רווח כמו האגודה למען העיוור וכו') או במקרה הרע לקבלנים פרטיים שגוזרים קופון על תקציבי הרווחה, בכך שהם מספקים שירותים ירודים ומשלמים שכר נמוך לעובדים שלהם (וכך הם נהפכים ליותר "יעילים" מהשירותים הממלכתיים).

        חשוב להדגיש שההצעה שלך יוצאת נגד ההעברה של תקציב המדינה בעקבות החלטת מדינה אל עמותות פרטיות. יש הבדל גדול מאוד בין העברת השרביט הביצועי לעמותת סיעוד לחולי הפרקינסון, אך שזו תיהיה מחוייבת להעניק את שירותיה על סמך קריטריונים מוגדרים הקבועים בחוק, לבין ציפיה ממשלמי המס בהצעה שלך להעדיף את חולת הפרקינסון על פני החייל הקרבי המשוחרר.

        הביקורת שלך על ההטייה הפונטציאלית של הקריטריונים לסיוע, שמושפעים בצורה עקיפה מהחלטות פוליטיקאים, היא וודאי תקפה גם למצב הנוכחי בישראל בו עמותות פרטיות רבות מעניקות שירותי רווחה, על פי תקציבי מדינה שהוקצו להן "באופן ריכוזי" על ידי המדינה.

        אז נחדד את השאלה: האם אתה חושב שחלוקת תקציב על סמך קריטריונים, תזניח מספר רב יותר של חולות פרקינסון מאשר חלוקת תקציב על סמך הלכי רוח של משלם המס?

  4. perkepon הגיב:

    אם לא הבהרתי קודם – אין לי את היומרה להעריך אם ישכחו יותר מגזרים או פחות מגזרים. פירוט:

    יכול להיות שישכחו יותר, יכול להיות שישכחו פחות. כרגע אני גם לא בדיוק מאמין לכלים שאתה מספק לי – לא נעשתה בדיקה מעמיקה מספיק כדי לגלות. ה"כוח האבסטרקטי" של הטיעונים שלך (בשיטת השוברים כולם יאהבו חיילים ולא חולות פרקינסון – הממסד מאזן ומכיל את כולם) לא גדול מהכוח של הטיעונים שלי (שמאלנים היום ממנים ארגוני פליטים בעוד המדינה לא, בפוליטיקה – מעטים תופסים מוקדי כוח ומסיתים הרבה מהתקציבים אליהם כך שאחרים נשכחים ) או קטן ממנו באופן שניתן לקבוע חד משמעית.

    יש לי יומרה להגיד שהכסף במצב שאני מתאר יתועל הרבה יותר טוב לשרת את כל האוכלוסיות אליו הוא מיועד.

    אוסיף שני משפטים אחרונים:

    – במידה ומערכת הרווחה שנוצרת הייתה שוכחת מישהו, מהר מאוד בחברה הישראלית היה קם קול זעקה. התקשורת הייתה קופצת על זה, ואנשים היו מדברים על זה המון – בדיוק כמו שקרה לדוגמה עם הניצולי שואה. זו הסיבה למה פרקינסון אינה דוגמה טובה. וברמה האישית – אני יודע שעם המס היה עובד כך, אני הייתי חותר בכל כלי שעומד ברשותי לחזק באמצעותו דווקא את העמותות והארגונים החלשים שעוזרים לאוכלוסיה שצריכה את זה. אני מאמין שאני לא היחיד.

    – ניתן לעשות איזשהו שילוב בין המערכת הקיימת למערכת החדשה. לדוגמה, במצע של עלה ירוק הרשימה הליברלית הציעו שמי שמשלם לעמותה יוכל לקבל זיכוי ממס. על הבסיס הזה אפשר לעשות מערכת מעורבת. מערכת המאפשרת לך להיות אקטיבי ולבחור מה אתה רוצה לממן, או פסיבי, שסומך על הממסד ונותן לממסד לבחור בשבילו.

    • ליר הגיב:

      לא הבנתי את ההצעה של עלה ירוק: האם הכוונה היא לתת למשלם המס את האפשרות לבחור האם אותו הסכום בו הוא חייב ילך למס הכנסה או שאותו הסכום ילך לעמותה כרצונו? או שהכוונה היא לאפשר למי שרוצה בכך לבחור לאן ילך כספו בתנאי שהוא יתרום לפחות סכום כפול מהמתחייב במיסוי?

      האפשרות השנייה מאוד מעניינת, ואפילו הייתי אומר שווה לנסות אותה – כמובן תוך רגולציה מקיפה שתקבע לאילו מטרות מותרת התרומה, מתוך מספר אפשרויות מוגבל שכולן לא-סקטוריאליות בשום צורה. הרי לא היינו רוצים שעריית הרצלייה תעשה "דיל" עם חברות הייטק בהרצליה פיתוח, שהם "יתרמו" למען הקמת קן לשומר הצעיר בהרצליה, ובהמשך העירייה תחזיר להם טובה בארנונה, וזאת על חשבון מדינת ישראל.

      כמובן שמאחורי האפשרות הזאת עומדת הנחה שתורמים קצת טיפשים. כי ברור שאם התורמים יחליטו להגדיל בתרומתם את התקציב המושקע בחינוך הבלתי פורמאלי (למשל, השומר הצעיר) אז המדינה תקטין בהתאם את הסיוע הכספי שהיא מעניקה לתנועות הנוער, ותפנה לעצמה תקציב להשקיע בחולות הפרקינסון ובבניית אוטוסטרדות למתנחלים בשטחים הכבושים. ככה המדינה תעשה עליהם חיסכון רציני!

    • ליר הגיב:

      ובעניין הלוגיקה: לי כן יש את ה"יומרה" לאמר בנחרצות באיזו שיטה יהיו יותר אנשים שיפוספסו. למעשה, גם יש לי את היומרה לטעון שגם אתה עצמך מבין היטב, שהדרך היחידה לדאוג לכיסוי מלא (אפילו אם הוא לא מאוזן במאה אחוז, אבל הוא כן מלא) היא על ידי רשות ממשלתית שתספור כמה חולי פרקינסון יש, כמה תנועות נוער יש, כמה עולה הסיעוד בחולת פרקינסון, כמה עולה בניית קן לשומר הצעיר, וכו'.

      אני משוכנע שאתה לא באמת מאמין שאנשים עצמאיים – שלצורך העניין נניח שאף אחד מהם לא יתרום, כמוני, לפקולטה למתמטיקה מאינטרס אישי – יהיו מסוגלים להגיע לחלוקה הטובה והמלאה ביותר בלי שכל אחד מהם יודע את הנתונים על מספר חולי הפרקינסון ועלות הטיפול בהם.

      בן אדם עצמאי לא יכול לשפוט לפי קריטריונים, הוא יכול לשפוט רק לפי תחושות והזדהות עם המטרות, ובלי כל ניתוח כמותי. בתקופת האינתיפאדה השלישית העומדת בפתח, לפחות חמישית מהאנשים יבחרו לתרום מיסיהם לעמותות שונות ומשונות שיקומו למימון טיפול רפואי ושיקומי לפצועים, להנצחת זיכרון ההרוגים, ולתמיכה נפשית במשפחות השכולות. וזאת פשוט מפני שתתעורר אמפטיה גדולה מאוד כלפי הנפגעים, ולא כי מספרם יהיה עד כדי כך רב וגדול פי אלף ממספר חולי הפרקינסון (למעשה, ההפך הוא הנכון).

      לכן ברור לי שאתה מבין שאי אפשר לנהל מדיניות בצורה כזו פופוליסטית ואקראית, ואני מניח שכתבת את הפוסט והמשכת להחזיק בתגובות בעמדה הנחרצת עד הסוף, מתוך מטרה לנמק אותה כראוי ולתת לה ביטוי מכובד, ולאו דווקא מתוך אמונה שלמה בה. האם אני צודק?

  5. perkepon הגיב:

    קודם כל – אמונה שלמה זה ביטוי מאוד מורכב, אני מנסה להטיל ספק ולהעמיד במבחן כמה שיותר פעמים כל מדיניות שאני מציע בכל תחום.

    אתה תופס את ההצעה קצת לא נכון, ואולי זה העניין. יכול להיות שיש בעיות מובנות בשיטה הזאת (בעיית האינתיפאדה היא אכן דבר שלא חשבתי עליו) אך אתה שוכח שהשיטה שציינתי לא נותנת לאנשים להחליט כל יום למה הם תורמים. גם לא כל חודש. אני הצעתי כל שנה – וניתן גם ליישם זאת על כל שנתיים.

    המטרה של המדיניות איננה רק לעצב רווחה המושפעת מדעת הרוב, אלא לעצב מדיניות רווחה שמי שרוצה להשפיע על החלוקה שלה – יכול לעשות זאת.

    הייתי שמח יותר, כמובן, אם האדם הממוצע היה מרגיש מחובר יותר למערכת הרווחה והמסים שלו. אך חשוב מכך – שמי שחשוב לו שארגונים מסוימים יתחזקו, הוא יוכל להשקיע את כספי המס שלו בחיזוקם.

    באופן כללי אני מאוד מעריך שיטות מדיניות שיודעות למדוד לא רק מי הרוב, אלא מי הרוב הפעיל. בדמוקרטיה מבוססת הצבעות בפורום רחב נוצר מצב בו אפילו אם מיעוט רוצה מאוד להעביר חוק מסוים, ושאר הנציגים מתנגדים לו, התנגדות פסיבית שלא נובעת מתוך אכפתיות או מחשבה מעמיקה – החוק לא יעבור.

    זה פגם מהותי מבחינתי, שבשיטה שלי נפתר. אם יש מיעוט שמאוד רוצה שכספו יגיע לפליטים ולא לחרדים – הוא יוכל לדאוג לכך. למעשה, כל מיעוט שבאמת חשובה לו החלוקה – יכול בשיטת השוברים לחלק אותה כפי שהוא רוצה. מי שפסיבי ולא אכפת לו יצטרך להתמודד עם המערכת כמו שהיא.

    • ליר הגיב:

      אין ספק, בשיטה שלך מטרות שלאנשים יהיה אכפת מהם יתוגמלו מאוד. מנגד, דברים שלאנשים לא אכפת להם לא יוגמלו, ובלי כל קשר לצרכים ולמידת הנזקקות של מקבלי התקציב. על ידי כך אתה מעמיד את האזרחות הפעילה לפני הזכות של חולי הפרקינסון לקיום בכבוד.

      אציין, שאני מכיר בכך שמטרות החשובות ביותר לציבור קטן אך לא חשובות לרוב, נוטות להישכח בשיטה המבוססת על "שלטון הרוב" (שלעיתים מכונה גם "עריצות הרוב"). זו בדיוק הסיבה שבדמוקרטיה, לצד סמכות הרוב לקבוע, יש מגבלות הנובעות מזכויות אדם וזכויות מיעוט. ההגנה על זכויות אלו גדולה יותר ככל שבג"ץ מפקח חזק יותר, וככל ששיטת החלוקה היא יותר "מבוססת קריטריונים". כלומר, כשחלוקת התקציב נגררת מקריטריונים, אז כשהשלטון רוצה לתמוך בבני עקיבא, הוא עושה זאת מתוך קריטריון הנוגע לתמיכה בתנועות נוער וחינוך בלתי פורמאלי, ומתוך קריטריון זה תגזר גם תמיכה באיגי – ארגון נוער להטב"י.

      אסכם את מה שיש לי לאמר בדיון הזה, בכך שאני מכיר בזאת שגם שיטה "מבוססת קריטריונים" אינה מושלמת וחסינה בפני הטיות. ויחד עם זאת, שיטה מבוססת קריטריונים היא בפירוש לא שיטה שלא נותנת מקום לאזרחות פעילה: החלוקה היא תמיד דינמית, ולפעילות אזרחית יש יכולת רבה להשפיע עליה: מיעוט שיתארגן סביב מטרה חשובה לו ויצא להפגין בעד הכללתה בתקציב, יכתוב עבודות דוקטורט של מחקר משווה בין ישראל לעולם בשאלה זו, ויפעל בכל מישור אפשרי – יצליח להביא שינוי.

      לכן במקום להשקיע את המאמצים בהרס מוסדות המדינה הלא-מושלמים, אני חושב שהדבר הנכון הוא להשקיע בלקדם אותם ולהפוך אותם לפחות לא-מושלמים.

  6. perkepon הגיב:

    ידעתי שנגיע לכדי כך, ולכן אמסור את תגובתי האחרונה:

    גם אני ממש אשמח אם אנשים יתאגדו כדי לקדם את מה שהם מאמינים בו. אך במקום להתאחד סביב מאבק על תקציב קבוע שהם לא יכולים להשפיע עליו – לאפשר להם להשפיע עליו על ידי בחירה לאן כספיהם יושפעו, ולא באמצעות השפעה על כספם של אחרים.

    אמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s