כלכלת אבטלה

כולנו יכולים לראות שכלכלה אינה דבר יציב וצפוי. שינוים רבים מתחוללים בכלכלה – שגשוג כלכלי רב בתקופה אחת ודעיכה בתקופה אחרת. לעתים האבטלה גואה לממדים מפחידים – ולעתים קטנה עד כי היא כמעט נשכחת כתופעה. בפוסט זה תוצג תיאוריה המסבירה חלק מהסיבות לתופעות המאקרו-כלכליות האלו מזווית יחסית חדשה*.

אפתח בסקירה קצרה מאוד של הגישות הקיימות היום בנושא. תנודות בגודל הפעילות הכלכלית סביב מגמת הצמיחה נקראות מחזורי עסקים. ישנן שתי תיאוריות עיקריות המסבירות את נושא מחזורי העסקים – כלכלת צד הביקוש וכלכלת צד ההצע.

לפי כלכלת צד הביקוש, או הכלכלה הקיינסיאנית – המקור לדעיכה כלכלית הוא קיטון בביקוש. גישה זו גורסת כי הפירמות משקיעות במפעלים חדשים ובייצור מוצרים רק כאשר הן יודעות שיש שצפוי להן רווח, כלומר שיש ביקוש למוצרים שלהן. במידה ומסיבה כלשהי נוצר היעדר בביקוש – הפירמות יקטינו ייצור ויפטרו עובדים – כדי לשמור על רווחיות. במצב כזה העובדים שזה עתה איבדו את מקום עבודתם יאבדו גם הם את המוטיבאציה לצרוך וכפועל יוצא מכך יווצר מעגל שמזין את עצמו, פירמות מפטרות עוד עובדים שצורכים פחות ובכך מולידים עוד פיטורים של עוד עובדים וכן הלאה.

לפי כלכלת צד ההצע, או הכלכלה האוסטרית  – המקור לדעיכה כלכלית הוא בעיה בפריון ובהצע. גישה זו גורסת כי כאשר נוצר מחסור ממשאב חשוב לייצור ההצע (כגון נפט), יקר יותר לייצר כל מוצר. לכן חברות מייצרות פחות, סוגרות מפעלים ומפטרות עובדים במצבים כאלה. בעיות נוספות בצד ההצע יכולות להיות הגבלות אותן הממשלה מציבה בפני יצרנים, בין אם מדובר במס, דרישה לשלם שכר מינימום לעובדיהם, דרישה לעמוד בתקנות מחמירות כלשהן או כל הגבלה נוספת.

שתי מציגות פתרונות להתמודדות עם הבעיה: בכלכלת צד הביקוש הפתרון הוא התערבות גורם מדיני שייצר ביקוש פשוט על ידי קנייה של תוצרת מסוג כלשהו. בכלכלת צד ההצע הפתרון הוא הורדת ההתערבות הממשלתית ובאמצעות כך יצירת תנאים בהם קל יותר לפתוח עסקים.

ויכוחים רבים נערכו בשאלה איזו מן התיאוריות מתארת את המציאות באופן יותר מהימן ובהתאם אילו פתרונות ייצרו רווחה כלכלית רבה יותר. פתרון מובהק כנראה שלא יימצא בזמן הקרוב. השאלה שאני מעלה היא, האם לא ייתכן ששני הצדדים רואים את הבעיה לא נכון?

אני בוחר למקד את ההסתכלות שלי על הביקוש לכוח אדם. אחד הראשונים שבחרו להסתכל על כוח העבודה של אדם כמוצר היה מרקס**. כח עבודה הוא מוצר מיוחד במינו – זאת מאחר ומחיר המכירה שלו קובע את הכנסת הפרט או הפרטים. ככל מוצר ההצע אליו יכול לגדול ולקטון והביקוש אליו יכול לגדול ולקטון גם כן.

לאורך השנים חלו שינויים רבים בביקוש לכח העבודה כחומר גלם. כח עבודה שימש חומר גלם לחקלאות, חומר גלם למלחמות, חומר גלם לתעשיות וכיום חומר גלם לסיפוק שירותים. ממש כמו ברזל, פחם ועץ – גם בכח העבודה השתמשו באופן שונה בכל תקופה. ההבדל העיקרי הוא שבעוד ההצע של חומרי גלם משווק על ידי גופים מרוכזים – כוח העבודה משווק על ידי משווקים רבים ובודדים***. כפועל יוצא מכך, הכח המונופולי של עובדים הוא באופן טבעי יותר קטן תמיד מהכח המונופולי של חברות – שכן העובדים משווקים את כח העבודה שלהם בעצמם.

מרקס ניסח רעיון לו הוא קרא "חוק הדלות הגוברת". רק חלק אחד מחוק זה רלוונטי לנו ואסביר אותו בקצרה. בעלי ההון תמיד ירצו לייצר כמה שיותר בזול – זאת על מנת למקסם את רווחיהם. כדי לעשות זאת הם מייעלים את הייצור ומפטרים עובדים. לטענת מרקס הייעול ימשיך, האבטלה תעלה, העוני ילך ויעמיק, עד שלבסוף הפועלים המפוטרים יבינו שהם חייבים לקחת את ההון (אמצעי הייצור) מבעלי ההון ומאחר והם יהיו רוב הם יצאו למהפכה וינצחו.

מרקס צדק חלקית. בעלי ההון אכן שיפרו את הייצור וייעלו אותו לאין שיעור. בתקופתו של מארקס לא יכלו אפילו לשער עד כמה ניתן להחליף את כוח העבודה האנושי בכוח של מכונות. למרות זאת – מהפכה קומוניסטית לא קרתה באף מדינה קפיטליסטית. כדי להבין למה נצטרך לשאול היכן התיאוריה של מארקס השתבשה.

בתיאוריה של מרקס יש שתי טעויות בסיסיות –

הראשונה היא תפיסת הכלכלה כמשחק סכום אפס. מרקס תופס את הכלכלה כאילו המשחק הנערך בין בעלי ההון לעובדים הוא על עוגה שלא ניתן להגדיל אותה, לכן לטענתו לא יכול שלא לקרות מצב בו הפועלים יבינו זאת ויעשו מהפכה.

השנייה (שנובעת מהראשונה), היא תפיסתו שמקומות עבודה חדשים לא נוצרים . מרקס חשב שהאבטלה רק תלך ותגדל – ובעובדה הוא טעה. האבטלה ירדה ועלתה לסירוגין.

המפתח להבנת שינויים אלו הוא ההתפתחות הטכנולוגית (או הארגונית) המאפשרת ייצור רב יותר בפחות כוח אדם. עלינו להבין איך התפתחות כזו משפיעה על התעסוקה. כדי להבין זאת ניקח את המהפכה התעשייתית כדוגמא.

המהפכה התעשייתית החלה מצמיחה טכנולוגית שהובילה לשינויים מהותיים באנושות כולה. לא נעסוק בשאלה מה הם התנאים שאפשרו את הצמיחה הטכנולוגית, אלא נתחיל מהרגע שהיא כבר קרתה. המצאות של שיטות חקלאות יעילות יותר כמו גם שיפורים מכניים שעזרו לקיים כריה יותר יעילה של משאבים הביאו לעלייה בכמות כוח האדם שניתן להאכיל ולעלייה באבטלה. העלייה באבטלה בכפרים כמו גם גדילת האוכלוסייה הובילו לתופעה של עיור, כאשר המהגרים לערים היו במצב קשה של חוסר עבודה. כוח העבודה הזול הזה, כמו גם פיתוחים טכנולוגיים נוספים אפשרו ייצור יותר גדול של מוצרים רבים – מביגוד ועד כלי עבודה וריהוט.**** המהפכה התעשייתית ידועה בתור אחת התקופות האפלות בהיסטוריה מבחינת תנאי התעסוקה. נהוג לחשוב כי רוב האנגלים שחוו את תחילתה עבדו בפרך במפעלים. קשה לטעון שבעיה זו נגרמה מהיעדר ביקוש למוצרים (שכן המוצרים אותם ייצרו אותם עובדים נמכרו) וקשה לטעון גם שהייתה בעיה בהצע שגרמה לעוני הזה. נהוג לחשוב על המהפכה התעשייתית כתקופה קפיטליסטית באירופה. ההתפתחויות הטכנולוגיות הן אלה שהולידו את האבטלה ואת העוני בערים שהיה באותה תקופה ואת הפתרון (היחסי או הזמני) שנוצר לבעיה זו.

ניתן כניסיון ראשון לחלק את התהליך עם כן לשני שלבים: שלב ראשון – ההתפתחות יוצרת עודף כוח אדם המוביל לאבטלה או שחיקה בשכר הפועלים (בערכים נומינליים). שלב שני – נמצאת דרך לנצל את כח האדם הזול למטרות חדשות שלא היו קודם, עודף כוח האדם יורד, יחד אתו האבטלה יורדת והשכר עולה (שוב בערכים נומינליים). יכול להיות מצב בו שני התהליכים פועלים בו-זמנית, אך בכל זאת נוח לחשוב עליהם בהתחלה כשני תהליכים נפרדים.

בתחילת הפוסט התיאוריות שהוצגו העוסקות בשאלת קיומה של האבטלה עסקו בהיעדר ביקוש או בקושי בהצע. אף אחת מן האפשרויות האלה לא מקבלת את האפשרות כי המפתח לבעיה לא מצוי בביקוש ולא בהצע אלא במקרים של עודף בכוח אדם. מוצע לנו כאן הסבר אחר לשאלת העוני, האבטלה והמשברים. בניגוד לשני ההסברים האחרים – הסבר זה לא מציג את העוני והאבטלה כתוצאה של הפרעות בייצור, או כתוצאה של היעדר ביקושים והסבר זה לא נותן פתרון פשוט לבעיה.

עולה שאלה חשובה מאוד בהקשר זה. האם הבעיה של עודף כוח אדם היא בעיה זמנית, שמופיעה לעתים ונעלמת עם גדילה טכנולוגית חדשה? האם כל פעם שהצמיחה הטכנולוגית תייצר אבטלה יווצר יש מאין פתרון קסם וייצר תעסוקה מחדש? מה יקרה כאשר רובוטים יעלו וביכולתם המוטורית והמחשבתית על בני אדם? האם האנושות יכולה להגיע לעידן פוסט-תעסוקתי? אין לכך תשובה ברורה.

דבר אחד בטוח – אם תיאוריה זו נכונה, כאשר אנו מנסחים מדיניות כלכלית עלינו להיערך לאפשרות שאכן נתקל בעודף כוח אדם. עלינו להיערך לאפשרות שזה יהיה מצב של קבע כמו גם לאפשרות שגל אבטלה זה יבוא וגם יחלוף. אם לא נתעלם מאף אחת מהאפשרויות, ונדע להעריך נכון את מצב כח האדם בו אנחנו נמצאים – נדע לנסח מדיניות כלכלית חכמה יותר. *****

_______________________________________________________________________

* אבקש מכם מאחר והתאוריה עוד בחיתוליה להתייחס אליה בהתאם – ולתת תגובות מעשירות שאוכל ללמוד מהן.

** מרקס כתב זאת בחיבורו המחונן שנקרא עבודה שכירה והון. לא ניתן למצוא באינטרנט את החיבור בעברית. בחיבור נכתב – "כוח העבודה הוא, אפוא, מין סחורה, אשר בעליה, העובד השכיר, מוכרה לבעל ההון. משום מה הוא מוכרה? כדי לחיות."

*** או לפחות כך שווק בעבר – כיום יש חברות כוח אדם שעושות זאת עבורו. ועדיין הכוח עצמו משווק לחברות כוח אדם על ידי יחידים.

**** מעניין לתהות – הצורך של מי הוא אבי ההמצאה? האם זה הצורך במוצרים שהביא להמצאת טכנולוגיות הייצור, או הצורך בעבודה והכנסה של רבים שאפשר את המצאת פס הייצור?

***** בפוסטים הבאים בנושא אקווה לענות לפחות על חלק מהשאלות הבאות:

–         איך הויכוח בין המשנה של קיינס לזו של הייאק (הכלכלה האוסטרית) קשור לנושא שלנו?

–         מה הקשר בין השיטה המוניטרית שנהוג ליישם לבין עודף כוח אדם?

–         כיצד ניתן לזהות גלים של אבטלה ואיך החברה והממשלה מתמודדות איתן?

–         מה ההשפעה של שינויים טכנולוגיים על מעמד הביניים?

–         איזה סוג פתרון כן ניתן לתת לעוני במצב הזה?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על כלכלת אבטלה

  1. ליר הגיב:

    פוסט בהחלט מעניין. האבחנה הראשונה שהייתי רוצה לתרום – שהיא אומנם מאוד כללית, ובמבט ראשון אולי לא אומרת כלום – היא שמצבי אבטלה (ובכלל תנודות ומשברים למיניהם) נוצרים מכך שאין תיאום מלא בין כל הגורמים בשוק: עובדים, מובטלים, בעלי אמצעי הייצור והמדינה. תיאורטית, לו יכולנו להקפיא לרגע את המציאות ואת הזמן, ולחקור כל בן אדם בעולם ולבדוק מהן בדיוק היכולות שלו ומהם בדיוק הצרכים שלו; לחקור כל מפעל בעולם ולבדוק באיזו טכנולוגיה הוא משתמש ובאילו טכנולוגיות הוא היה יכול להשתמש; ובקיצור לדעת הכל – אז יכולנו פשוט למצוא את ההתאמה המלאה והטובה ביותר בין האנשים לעבודות ולתמורה שהם יקבלו עליהן.

    מיותר לציין, שהתוצאה אליה היינו מגיעים בתרגיל מחשבתי זה, הייתה בהכרח העדר מוחלט של אבטלה. הרי אין שום סיבה ריאלית שקבוצה גדולה של אנשים בריאים וכשירים לעבוד תיהיה מובטלת: כל אחד מהקבוצה הרי צריך לאכול משהו, ללבוש משהו, ולגור איפשהו. לכן היה עדיף לכולם לו כמה מהם היו הולכים לחקלאות לייצר בגדים (אפילו אם בטכנולוגיה מיושנת וביעילות נמוכה מזו של המפעלים של הלא-מובטלים), כמה היו בונים מגורים (אפילו לא בבניה המתקדמת ביותר) וכמה היו הולכים לחקלאות (ושוב, אפילו בשיטות שאינן האפקטיביות ביותר) והיו קונים זה מזה את הסחורות שייצרו.

    במציאות, הסיבה שדבר כזה לא קורה אינה סיבה "ריאלית" (חוסר יכולת של האנשים לעבוד) אלא סיבה "תיאומית" – העדר תיאום מספיק בין המובטלים שיאפשר להם לממש את התוכנית. כי במציאות, המובטל החרד לעתידו הכספי יעדיף בהכרח לקנות את בגדיו ממפעל הטקסטיל של הלא-מובטלים מאשר לקנות אותם מידי מובטל אחר שייצר אותם בעלות גבוהה יותר מן המפעל, וכו'.

    וחשוב להבין שכל עוד לא ישרור תיאום מוחלט (ולעולם לא ישרור תיאום מוחלט, אפילו לא בכלכלה ריכוזית) הרי שלעולם יקרו מצבים כמו אבטלה, שמתרחשים כשאין תיאום מוחלט. העובדה שגורמים שונים בשוק משפיעים זה על זה (שמומחשת הייטב בדוגמא של מפעל המוריד את שכר עובדיו/מפטר אותם, ובכך משפיע על מידת הביקוש ממנו וממפעלים אחרים) והעובדה שבשוק הגורמים השונים מקבלים החלטות בנפרד ללא תיאום בינהם (נניח, תיאום של כל בעלי המפעלים להעלות את שכר העובדים כדי שהביקוש הכולל מהמפעלים יגדל גם הוא) – בהכרח גורמות למצבים רנדומיים למינהם. ובתוך האקראיות שנוצרת, לעיתים יש גאות ולעיתים שפל; לעיתים אבטלה גבוהה ולעיתים נמוכה.

    ההסבר הכללי הזה, בדבר האבטלה כתוצאה של חוסר תיאום, אינו עוד הסבר נוסף לצד שלוש ההסברים שהוצגו – אלא הסבר כללי ביותר שעוטף את כולם. כללי עד כדי כך שכביכול הוא אינו אומר כלום. הוא כולל בתוכו אפילו את הגישה של הכלכלה האוסטרית, זו שמציעה פתרון בדמות הפחתת המעורבות והריכוזיות הממשלתית, שעל פניו אומרת שצריך "להלחם" באותו תיאום. זאת מפני שההשלכות השליליות-לכאורה של המעורבות הממשלתית גם הן נובעות מבעיות תיאום – לא תיאום בין המובטלים לבין עצמם; ולא תיאום בין בעלי המפעלים לבין עצמם; אלא בעיית התיאום בין הממשלה לבין העם:

    הממשלה מנהיגה מדיניות מס, וכתוצאה מכך נגרמים עיוותים. נניח למשל שעסקה אפשרית בין A ל- B לפיה A ייצר עבור B מוצר בתמורה לכך וכך שקלים היא משתלמת לשני הצדדים (כי עלות הייצור של המוצר לו B היה מייצר אותו עבור עצמו הייתה גדולה מהתמורה שהוא נותן ל-A, אשר יכול לייצר בעלות נמוכה יותר). אבל, אם בעקבות מדיניות המס, הצדדים בעסקה צריכים לשלם מס למדינה (מע"מ/מס הכנסה וכו') בגובה כזה שהופך את העסקה ללא כדאית – הרי שנוצר כאן עיוות, מפני שבעקרון העסקה כן טובה לשני הצדדים, אבל בפועל שני הצדדים ימנעו ממנה, וכך A יהיה מובטל.

    הסיבה לעיוות הזה היא לא "עודף בתיאום" כי אם חוסר: לו המדינה יכלה פשוט להחליט לגבי כל אדם וארגון מה גובה המס הראוי שהם ישלמו, אז לא הייתה נוצרת בעיה ושני הצדדים A ו- B, שחשבון המס שלהם לא היה תלוי בקיום/אי-קיום העסקה, כן היו מוציאים אותה לפעול. אך המדינה אינה יכולה לעשות כך, ולכן היא קובעת את החוב לרשויות המס בהתאם למדדים כמו ההכנסות וההוצאות, שמושפעים מהעסקה בין A ל- B בה A קיבל הכנסה ו-B הוציא הוצאה. בדרך זו המדינה יוצרת מדיניות מס לא מושלמת, בה מצד אחד היא לא מבקשת מסים ממובטלים ועניים שאין להם, אך מצד שני לא משיגה תיאום מלא בין השוק לבין צרכי התקציב ועל ידי כך מגלגלת את ההשלכות של חוסר התיאום המלא אל השחקנים A ו- B.

    על אף שההסבר בדבר האבטלה כתוצאת חוסר-תיאום הוא מאוד מאוד כללי, אני חושב שיש בו טעם. בעיני הוא גם מרמז על הפתרון – הגדלת יכולת התיאום. בעוד בקפיטליזם יותר ימני ("שוק חופשי") נפתרת (באופן יחסי) בעיית חוסר התיאום של מדיניות המס אך מתעצמת בעיית חוסר התיאום בין גורמי השוק; ובקפיטליזם יותר שמאלי ("סוציאל דמוקרטיה") נפתרת (באופן יחסי) בעיית חוסר התיאום בין גורמי השוק (בעיית ההיצע, הדלות הגוברת וכו') במחיר העצמת בעיית התיאום של מדיניות המס; ישנה שיטה המתיימרת לפתור סוגים רבים של תיאום חסר וקוראים לה "סוציאליזם". נעים להכיר.

  2. ליר הגיב:

    האבחנה השנייה שהייתי רוצה לתרום, והיא טיפה יותר קונקרטית ועוסקת בשאלה המשמעותית יותר "אילו מבין בעיות התיאום הן החמורות יותר", היא שהתשובה היא תלוית זמן:

    בתקופה של מרקס העבודה הייתה של המוני פועלים פשוטים שנדרשו למטלות פשוטות שלא מצריכות ידע וכישורים, וכמעט שלא התקיימה מדיניות מס שגרמה לעיוותים. מכאן שהסיבה שמפעל בחר שלא להעסיק עוד עובד אחד נוסף, היא לא בגלל שהמס על המפעל / שכר מינימום הופך את העסקת העובד ללא כדאית, אלא מפני שפשוט לא היה בעובד הזה צורך כדי לספק את הביקוש שעליו עונה המפעל. גם אם לא היה מס/שכר מינימום כלל, המפעל פשוט לא צריך עוד עובד כל עוד הביקוש לא גדל.
    (אגב, הטעות של מרקס לא היתה שהניח שגודל העוגה קבועה – הוא מעולם לא הניח זאת, אלא הסביר שגודל העוגה תלוי מספר ההמונים שצורכים מוצרים ובשכר שיש להם לעשות כן, ובתקופתו השכר היה ירוד. הטעות היא שהניח שהדרך היחידה בה יכול הקפיטליזם הלברטריאני של המאה ה-19 להשתנות היא על ידי מהפכה. בפועל מה שקרה הוא תהליך הדרגתי בו הוקמו אגודי עובדים וניתנו להם תנאים סוציאלים ושכר גבוה יותר, שאפשר ביקוש גבוה יותר, שהגדיל את העוגה. הקפיטליזם אומנם השתנה, אך לא במהפכה אלא בצעדים קטנים).

    לעומת זאת, כיום העבודה מבוססת הרבה יותר על ידע וכישורים. עדיין רוב העבודות לא מצריכות כישורים מיוחדים, אבך יתכן שבעתיד נגיע למצב כזה, ואז הניתוח של מרקס יהפך בכלל ללא רלוונטי, וכמוהו הניתוח האוסטרי, וניתוח הנכון ביותר יהיה שלך:הסיבה לאבטלה תיהיה עודף גדול בכוח אדם לא מיומן שפשוט אף אחד לא צריך – בלי קשר לשאלת ביקוש או לעיוותי מיסים. גם אם לא יהיה מס בכלל, וגם אם יום אחד יגדילו את הביקוש, אז המפעל יתן מענה לביקוש הגדול יותר לא על ידי העסקת אדם לא מיומן נוסף, אלא על ידי רכישת רובוט נוסף. והאדם ישאר מוצר מיותר.

  3. perkepon הגיב:

    תגובה מעמיקה באמת תגיע בפוסט הבא שיעסוק בנושא, אז כן, אני שומר אותך במתח.

    בינתיים:
    – מעניין שבחרת במילים "חוסר תיאום" ולא "סירוס יזמה". חוק עידוד השקעות הון, חוק שכר המינימום, והגדרת השטח הציבורי כמקום בו אסור לפתוח עסקים (דוכנים) סתם כך, מהווים דוגמאות לדברים שמסרסים את היכולת של העני ליזום תכנית שתחלץ אותו מהעוני שלו בעצמו (ויש עוד המון דוגמאות דומות). אין כאן "חוסר תיאום" בין מובטלים, יש כאן "סירוס יזמה" שלהם. בהקשר זה אציין כי קו הצדק הוא עוד שלב בסירוס זה. הכול כדי למנוע מהם לעזור לעצמם. שיהיו תלויים בבתי תמחוי, או בחסדיהם של בעלי המפעלים הגדולים, רק שלא יקיימו עסק קטן בעצמם.
    – מארקס גרס למיטב הבחנתי תמיד כי מצבם הרווחתי של מעמד הפועלים יחריף גם בזמן גדילת העוגה. זו כמובן טעות – שכן הפועל היום עשיר בהרבה מהפועל של תקופתו של מארקס. מצב הפועלים השתפר, והעוגה גדלה, ולא עקב איגודי עובדים. גם עובד קבלן חסר זכויות היום – עשיר מעובד קבלן חסר זכויות אז.
    אני מתקשה להאמין שהסיבה שגדילת העוגה הגיעה לכלל האוכלוסייה היא שינוי בצורת הקפיטליזם. יותר סביר שהיא פשוט קרתה. לידיעתך, חוקי שכר מינימום נוטים להיאכף באפקטיביות בדרך כלל רק אחרי שהשכר שנוצר באופן טבעי בשוק עולה עליהם (ראה ערך, השפל הגדול, שכר המינימום והשפעתו על אחוזי האבטלה בקרב הנוער האפרו=אמריקאי).
    – (ספויילר) טעותך המרכזית היא ההנחה שאילו אותם מובטלים היו יכולים להתארגן יחד היה נותר הון פנוי או מקור הכנסה פנוי שאותו הם היו יכולים לנצל. אם הם היו יכולים לנצל אותו, והם לא, אז הסיבה לכך יכולה להיות אחת משתיים: בעיה חיכוכית – צד הביקוש (המקור או ההון עוד לא התגלה או נמצא), בעיה בהיצע – צד ההצע (השדה בו היו יכולים המובטלים לגדל לעצמם קרקע מוגדר כשמורת טבע של המדינה). אם אתה מניח שיש בנמצא הון או משאב למעט כוח עבודתם אותו הם יכולים לנצל, או שיש אדם שרוצה לרכוש את כוח עבודתם, אך העניין לא נעשה מסיבות כלשהן – אתה טוען שאין היעדר בביקוש (כלומר יש ביקוש שרק ממתין למוצר) אלא קושי בהיצע.

    ההמשך כבר גולש לנושא הבא שאני אעסוק בו בפוסט הבא שיגע בנושא (או בזה אחריו).
    בהמשך אני מקווה שיהיה לנו:
    – פוסט בנושא הסבר תאורטי על כלכלת אבטלה והסבר למה זה רלוונטי (ובו תשובה בשבילך).
    – פוסט בנושא ההשפעה של כלכלת האבטלה על המדינה כשחקן. (ובו פירוט על השיטה המוניטרית כנגזרת של כלכלת האבטלה).
    – פוסט המסקר את המחקר של ניר חיימוביץ' בנושא. (ובו מועלת השאלה האם מעמד הביניים עומד להישאר בזירה עוד זמן רב).

    מקווה שתבחרו להירשם – לא חסר אקשן.

    • ליר הגיב:

      דבר חשוב שניסיתי להדגיש היה החשיבות המכרעת בניתוח כלכלי, ובניסוח טענה כלכלית, שיש להתייחסות לסוג המציאות. כאמור, מציאות עתידנית בה לא יהיה כל צורך בכוח העבודה של אנשים חסרי מיומנות והתמחות מקצועית כי את הכל יוכלו לעשות מכונות ומחשבים, שונה מאוד מהמציאות של המאה ה-19 בה רוב הפועלים היוו רובוטים אנושיים שהבריגו ברגים וריתכו מתכות. אין הכרח שטענה המנתח נכונה מציאות כלכלית מסויימת תיהיה נכונה גם בניתוח מציאות אחרת.

      זו הסיבה שאני אוהב להגדיר במדויק (או לנסות להגדיר במדויק) את סוג המציאות עליה אני מדברים, ורק לאחר מכן להתחיל לנתח אותה. בנוסף, כיוון שהמציאות היא דבר מורכב עם פרטים רבים, שיטה חשובה לניתוח אנליטי היא להציע מודל פשוט יחסית ומוגדר היטב שמהווה קירוב שלה. אגב, זו שיטה סטנדרטית לא רק בכלכלה אלא גם במדעי המחשב והטבע. מציעים מודל הפועל לפי חוקים מתמטיים ברורים, ואז בוחנים איך הוא מתנהג.

      כדי להגיע לדיאלוג משמעותי, הייתי שמח אם ננסה לפעול בשיטה זו. זה אומר שהדיון מתנהל בשני מישורים: האחד הוא הניתוח האנליטי של מודלים מוגדרים המקרבים את המציאות, והמישור השני הוא דיון בשאלה איזה מודל מציע קירוב נכון יותר מבחינה עובדתית לאיזו מציאות. כל טענה שנתווכח עליה, הייתי רוצה שיהיה ברור האם היא טענה המתייחסת לניתוח האנליטי של מודל מסויים ("טענת ניתוח"), או שהיא טענה באשר למידת ההתאמה בין מציאות מסויימת (נניח, המאה ה-19) לבין עצם ההצעה למודל עבורה ("טענת קירוב מציאות").

      ההפרדה הזו חיונית מפני שאני חושש שהערבוב בין השניים גורם לכך שגם "טענות ניתוח" שיכולנו להסכים עליהם בקלות הופכות לנקודות מחלוקת מפני שכל אחד "חי" במודל אחר, כלומר אין ביננו הסכמה על המודל המתאים יותר כי אנחנו לא מסכימים על ערכים עובדות ונתונים היסטורים (למשל, אני רואה את המציאות הקפיסליסטית הלברטריאנית במאה ה-19 של עבדות הילדים וניצול הפועלים כנקודת השפל של האנושות, ואתה רואה אותה כתקופה של שפע אושר חירות ויזמות בלתי מוגבלת).

    • ליר הגיב:

      נתחיל מסוגיית שכר המינימום, ובה נתחיל משאלות ניתוח מודלים (ולאחר מכן נמשיך בשאלת ההתאמה בין המודל למציאות). כששני גורמים מתקשרים בעסקה, ובפרט עובד ומעסיק מתקשרים בעסקה בה העובד יקבל שכר והמעביד יקבל את תוצר עבודת העובד, יש איזשהו טווח בו העסקה משתלמת לשני הצדדים: לכל דבר (כוח עבודה, כסף, חומר גלם) ולכל גורם (מעסיק, עובד) יש ערך מסויים עבור אותו הגורם, ובין גורמים שונים הערך הזה יכול להיות שונה. נניח ששני הגורמים שלנו הם חקלאי המגדל מלפפונים וחקלאי המגדל עגבניות. אז הערך של עגבניה עשוי להיות גבוה יותר עבור זה שאינו מקצוען בגידול עגבניות מאשר הערך עבור החקלאי המקצוען. ובמלפפונים התוצאה תיהיה בדיוק הפוכה. מכאן שיש איזשהו טווח בו יחס חילוף בין עגבניות ומלפפונים יהיה משתלם לשני הצדדים. נאמר כל יחס שבין 2:3 ל- 3:2, כי מבחינת מגדל העגבניות השווי של שני מלפפונים יהיה כמו של שלוש עגבניות ומבחינת מגדל המלפפונים זה יהיה להפך.

      בשאלת השכר, אז מבחינת המעסיק שעת עבודה של העובד שווה לו X כסף ומבחינת העובד שעת העבודה שלו שווה עבורו Y כסף. אם X גדול מ- Y, אז עבור כל מספר בין X ל- Y שני הצדדים יהיו מרוצים מעסקה בה יקבע שזה יהיה השכר לשעה. הכוונה בכך ששניהם יהיו מרוצים היא ששניהם יעדיפו לעשות את העסקה באותו הסכום מאשר לא לעשותה כלל (הדבר אינו סותר את זה ששניהם יכולים להתמרמר על כך שלא הושגה עסקה טובה יותר בה עבורם).

      אם שכר המינימום, Z, הוא קטן מ- Y, אז הוא חסר השפעה כי ממילא העובד לא היה רוצה לעבוד תמורת פחות מ-Y.
      אם שכר המינימום גדול מ- X, אז הוא יגרום לכך שהעסקה שהייתה יכולה להיות משתלמת גם לעובד וגם למעסיק, אכן לא תצא אל הפועל. זאת מפני שעל העובד יכפה שלא לעבוד בתמורה לפחות מ- Z.
      אם שכר המינימום הוא איפשהו בטווח שבין X לבין Y, אז כל תנאי ההעסקה יושפעו מכך שמונהג שכר המינימום ויפעלו לטובת העובד.

      אך במשק יש הרבה מאוד סוגים של עבודות, עובדים ומעסיקים, ולכל סוג יש X ו- Y אחרים, אולם Z משותף לכולם. לכן יהיו עובדים שיפגעו כתוצאה מהנהגת שכר מינימום יהיו עובדים שיהנו מהנהגת שכר מינימום (וגם מאיסור על עבדות ילדים 18 שעות ביממה במפעלים לייצור כותנה). (הערה: במציאות Z לא משותף לכולם – יש שכר מינימום בגובה נמוך יותר עבור בני נוער ועבור מבוגרים בעלי מוגבלויות, שהם מקרים שהמדינה מאמינה שהסיכוי שלהם להיות בעלי X קטן מ-Z הוא יחסית סיכוי גבוה).

      עכשיו נעסוק בשני מודלים: במודל A המשק נמצא בתעסוקה מלאה (למעט אבטלה חיכוכית וכו') והעושר מפוזר באופן יחסית אחיד באוכלוסייה, כלומר רובה המוחלט של האוכלוסיה נוהגת לצרוך בנדיבות מוצרים שונים, ורוב הצריכה מקורה ברוב האוכלוסיה ולא רק בעשירון העליון. בנוסף, רוב העובדים הם בעלי Y הגדול משכר המינימום, כלומר אין לו השפעה עליהם. בקרב המשתכרים שכר נמוך, כמעט תמיד X ו- Y הם מספרים מאוד קרובים (הרי יש תעסוקה מלאה, ולכן המחיר בו עובד יהיה מוכן למכור את עצמו הוא קרוב מאוד לשווי העבודה שלו בעבור המעסיק).
      לטענתי, במודל כזה הנהגת שכר מינימום Z היא כפייה מזעזעת על העובדים לא מיומנים המשתכרים מעט, שלא לעבוד במה שהם יכולים לעבוד. שכר המינימום יגדיל את השכר למעט מאוד עובדים – רק אלו שה-Z נפל בדיוק ברווח הצר שבין X ל-Y. וגם עבור אותם עובדים הגידול יהיה זניח, כי גם כך X קרוב מאוד ל-Y.

      במודל B אנחנו נמצאים בכלכלה לברטריאנית שאוסרת על המדינה, שהיא ההתארגנות של הציבור להשגת מטרות משותפות, להנהיג שכר מינימום, כלומר אוסרת על העובדים להתחייב זה לזה שאף אחד לא יעבוד בפחות משכר Z (או אם תרצה, במונחים לברטריאניים, למדינה אסור לכפות על עובדים לסרב להצעה לעבוד בפחות מ- Z). למדינה גם אסור לכפות על המעסיקים לאפשר לפועלים הפרזיטים בני 8-12 לישון לפחות 5 שעות בלילה. מפונקים שכמותם, שיגידו תודה ויעבדו קצת.

      ההנחות שלנו על אופי הכלכלה הן שרובם המכריע של העובדים הם פועלים או חקלאים בלתי מיומנים וחסרי משאבים ויכולת לרכוש שדה בעצמם, וודאי שלא מפעל עם מכונות ומערך שיווק ושינוע של סחורות מסביב לעולם. יש הרבה מאוד פועלים, והרבה מאוד פרזיטים מובטלים שלנים בלילה על ספסלים ציבוריים ברחבי העיר שנקנו במיטב כספם של בעלי המפעל שמשלמים מיסים. אין הרבה מקומות עבודה לכולם ולפחות שליש מהאוכלוסיה בהכרח תיהיה מובטלת.
      למובטלים, חוץ מלהתנהג בגסות ולהתנחל על ספסלים ציבוריים אין הרבה מה לעשות, ולכן הזמן שלהם מאוד זול. ה-Y שלהם נמוך בטירוף כי הם צריכים לאכול משהו, ויהיו מוכנים לעבוד 10 שעות בשביל ארוחה.
      לבעלי המפעלים לעומת זאת, יש ביקוש מסויים (קטן ביחס לכלל האוכלוסייה, שרובה מתקשה לקנות מזון ומגורים). מי שקונה מהם מכוניות למשל, זה רק אנשים מבוססים שמשלמים סכום נאה בעבור המכונית. אם כן, ה- X של המעסיק, גבוה יחסית כי הוא שווה לסכום היפה שהוא מקבל בעבור מכונית חלקי מספר השעות שלוקח לעובדים לייצר את כל חלקיה. X גדול פי עשרים מ- Y. כיוון שבעלי המפעל הם יזמים גאונים אך בוא בעת מלאים חמלה ואחוות אנוש, בטוב ליבם הם משלמים לעובדיהם שכר השווה ל- 3Y, כלומר פי שלוש (!!!) ממה שהעובד היה מסכים לעבוד תמורתו.

      אני טוען, שבמציאות כזו, אם אתה לא מוכן "לכפות" על העובדים לסרב לעבוד תמורת פחות מ- 10y (שזה פי שלוש מאשר השכר הנדיב שגם הוא פי שלוש מהשכר Y הראוי לפרזיטים עלובים ונחותים) מה שאתה עושה הוא לכפות עליהם חוסר תיאום. העובדים היו רוצים לתאם ולהתחייב התחייבות המונית האחד בפני השני שאף אחד מהם לא יעבוד תמורת פחות מ- 10Y, אבל אתה מסרס את המנגנן היחיד שיכול להוציא תיאום כזה אל הפועל (המדינה).

      על הדרך, כיוון שמרקס כבר אמר שהעוגה אינה קבועה ותלוייה בביקוש, אתה מונע אפשרות שהמשק יגדיל את כוח הצריכה שלו וכתוצאה מכך את מסר מקומות העבודה. יש כאן בפירוש מצב של בעיית תיאום: המוני אנשים רוצים לעבוד, מסוגלים לעבוד, אבל אין להם אצל מי לעבוד. הם היו עובדים אחד אצל השני לו הייתה להם היכולת להקים מפעל. אבל אין להם, כי הם בסך הכל זבל אנושי פרזיטי ואנלפביתי שמטנף את הרחובות של הערים ועושה לא נעים בעין לבעל המפעל כשהוא מסתכל החוצה מהרכב.

      • perkepon הגיב:

        בתשובה למה שאמרת אני אפנה אותך לשני פוסטים עתידיים ואגיב בקצרה מאוד:

        – אני עומד לפרסם בעתיד פוסט מעניין המסקר את איגודי העובדים הדניים, אפשר ממקסמים את שכר העובדים ללא כפייה ממשלתית וללא הפגנות (ובאופן שימנע פיטורים שלהם).

        – אני עומד לפרסם פוסט שעושה בדיוק את ההליך שעשית בתגובה הראשונה שלך – מציג מודל תאורטי המתאר את המציאות, ואז מסביר למה המציאות בזמנים שונים הייתה מה שאני טוען שהיא הייתה.

        אתה מניח הנחה נסתרת כאן, וכבר אמרתי לך שאתה מניח אותה. אתה מניח במודל התאורטי שהעבודה שלהם יכולה להניב ערך מלכתחילה למשהו – ובכך אתה מניח שיש להם "הון" או "מקור הכנסה פוטנציאלי" ברגע נתון (כלומר, שיש משהו שאם הם יעשו, הוא יניב ערך). מי אמר שזה המצב?

        מי אמר שאין ברגע נתון מספיק עובדים בשוק כדי להזין את כל השוק כולו, יש ניצולת מלאה של כל המשאבים למעט כוח העבודה, ורק כוח העבודה שלהם, הוא המשאב היחיד שיש יותר מדי ממנו – ואין בו צורך? כמובן שבמצב של עודף כזה כוח האדם יהיה זול *מאוד*. זה לא אומר שיהיה לו שימוש.

        המשך יבוא באחד מהפוסטים הבאים בנושא.

      • ליר הגיב:

        1. אחכה בסבלנות לפוסט הבא. בנתיים אומר שהפונקציה שממלא המודל הסטנדרטי של "שכר מינימום", יכולים למלא גם מודלים אחרים של תיאום. אכן יש מעט מדינות שלא מונהג בהן שכר מינימום, אך בדרך כלל קיים תחליף בדמות הסכמים קיבוציים למיניהם בין הסתדרויות לבין מעסיקים. לפעמים ההסתכמים הקיבוציים הם כלל-משקיים (ואז הם ממש דומים לשכר מינימום), ולפעמים הם הסכמים בענפים מסויימים. אני בהחלט מודע לכך שיש יתרונות רבים לווריאציות המציעות תיאומים בפורמט אחר מאשר שכר המינימום הכלל-משקי.

        למשל בענף היי-טק, בו למרות התדמית היוקרתית, המתכנתים המתחילים מקבלים שכר די נמוך (נאמר, 6000 שזה פחות מהממוצע במשק והרבה הרבה פחות מאשר התועלת שהעבודה שלהם מביאה לבעלי החברה) הסכמים קיבוציים היו מובילים לגיבוש שכר מינימום של 8000 לענף, וזה דבר שלא ניתן להשיג בחוק ארצי כי אז, כאמור, יכפה על אנשים לא מיומנים להיות מובטלים לשווא.

        אך לשם כך יש צורך בתיאום, ואם לא תיאום של המדינה אז תיאום של הסתדרות וארגוני עובדים שיהיו מספיק חזקים ויאגדו תחת כנפייהם את רוב המשק. בישראל ההסתרות הולכת ומתכווצת, והמדינה מנסה רק להחליש אותה ולחסל את הכלים העומדים לרשותה (דוגמא עדכנית: התוכנית לחסל את בית הדין הארצי לעבודה).

        1. אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתך בתגובתך הראשונה באשר למשמעות של "הון" "היצע" ו"ביקוש". התגובה השנייה הבהירה מעט, ועדיין לא בטוח שהבנתי. אתאר איך אני חושב על הדברים:

        מבחינתי, "הון" הוא דבר וירטואלי. זה לא חומר גלם ומשאבי טבע, זה לא מספר הסניפים והמפעלים של חברה, וזה לא מספר העובדים המיומנים במקצוע מסויים. הון הוא וירטואלי לא במובן שהוא "לא קיים" – להפך, אני מאוד מודע לקיומו של ההון ומסביר בעזרתו תופעות כלכליות – אלא שהקיום שלו הוא קיום וירטואלי, או אם תרצה קיום "תיאומי".

        זאת אומרת שאם מחר בבוקר נתעורר ונגלה שכל הכסף וכל ניירות הערך האופציות וכו' בעולם נמחקו בדרך פלא. אז כמה העולם שלנו ניהיה "עני" יותר? התשובה היא שכמעט בכלל לא. הפסדנו כמה טונות של מתכת (המטבעות) וניירות (השטרות), ואגב גם זה לא הפסדנו כל כך הרבה מפני שרוב הכסף בעולם קיים רק על ידי רישום במחשבים ובהסכמים, ולא ב"ברזלים". מה שקרה הוא בעצם, שמחיקת ההון היא מחיקת התיאום בין האנשים והגופים: לא ידוע עכשיו מי חייב למי וכמה. וזה עניין של תיאום ולא עניין של מציאות ריאלית. (אם לא הייתי ברור, תיאום הוא לא רק מושג שמתאר יוזמות של המדינה, וכל עסקה הכי פשוטה בין מוכר מלפפונים לקונה גם היא תיאום).

        באשר ל"היצע" ו"ביקוש", אני חושש שאנחנו מדברים עליהם במובנים שונים. במובן אחד, בכל מציאות כלכלית (מצב ריאלי + מצב וירטואלי של הון ותיאום), יש את מספר האנשים שרוצים לקנות מלפפונים ומספר האנשים שרוצים למכור אותם / רוצים לעבוד בשדה כדי לייצר אותם. אך מספר הקונים הוא לא בהכרח כמספר הזקוקים – כלומר יתכן שיש אנשים הזקוקים למלפפונים אך לא יכללו בצד הביקוש, מפני שמבחינת הון ותיאום – אין ברשותם משאבים כספיים מספיקים, ולכן הם יסתפקו בקניית תפוחי אדמה שהם משביעים בהרבה.

        הנחת היסוד שלי אומרת שבעולם שלנו, לאורך כל ההיסטוריה עד כה, יש והיו מספיק משאבים חומריים מהם יכולים להתפרנס כל בני האדם. אולי אם מגמת הירידה בילודה בעולם המפותח תיעצר ותתהפך, נגיע בעתיד למצב בו בעקבות פיצוץ אוכלוסין כדור הארץ לא מצליח לספק מים מתוקים, שטחי מגורים, ושטחי גידול לבקר (שהם בזבזניים בהרבה מאשר שטחי גידול לתפוחי אדמה) עבור כולם. אבל עדיין לא הגענו למצב הזה, וודאי שבמאה ה-19 לא היינו במצב הזה.

        אם כן, לשיטתי בכל מצב כלכלי שהוא, אם יש קבוצה גדולה של מובטלים זה רק מסיבות תיאומיות ולעולם לא מסיבות ריאליות/חומריות. הרי אותם מובטלים היו רוצים לעבוד אחד בעבור השני, ולייצר מלפפונים, עגבניות, מגורים, סמארטפונים ומחשבים קוונטים. ותחת ההנחה שכולם כשירים לעבוד (עוד הנחת מוצא שלי: האנושות לא הגיע עד היום למצב בו אין כל תועלת בכוח עבודה לא מיומן. עדיין אנשים קוטפים פירות בפרדסים בידיים), אז הסיבה שהם אינם עובדים היא בהכרח סיבה תיאומית.

        נתבונן במצב הבא (שכבר תיארתי קודם): קבוצה גדולה של מובטלים, יכולים והיו רוצים לעבוד אחד בעבור השני, אבל במקום זאת הם חיים בדוחק וכל אחד בנה לעצמו צריף למגורים ומגדל בעצמו מזון בארוגה. נאסר עליהם להיות מתואמים בינהם, ולכן הם לא יכולים להחליט שהם עובדים זה עבור זה וקונים רק זה מזה. מכאן שאת מעט הכסף שיש להם, הם תמיד יעדיפו לנצל לקניית מזון מהמפעל ולא מקניית גידולים מחבריהם המובטלים. כי המפעל גדול יותר, ויכול לייצר ביעילות יותר מזון מאשר המובטלים, כך שזול יותר לקנות ממנו מאשר לקנות ממובטל אחר. לעולם אין טעם לקנות ממובטל אחר, כי כל דבר שהוא מייצר בארוגה שלו גם אתה יכול לייצר בארוגה שלך באותה היעילות.

        תחת ההגדרות שמופיעות בספרים שכותביהם נתמכים על ידי בתי הספר לכלכלה ומנהל עסקים ע"ש סמי עופר ודומיהם, יתכן שהמצב שתיארתי נחשב לכלכלה דינמית ומשגשגת, והסיבה היחידה שאותם פרזיטים עלובים הם מובטלים, היא רק בגלל שהם כל כך נחותים ואף אחד לא צריך את כוח העבודה שלהם. הכלכלה הרי מוצלחת בטירוף, ממש מושלמת, שהרי המפעלים הם סופר-יעילים, ומצליחים לענות על הביקוש במאה אחוז – כל מי שרוצה לקנות מוצר מהמפעל (כלומר כל ה"ביקוש") יכול לקנות אותו ובעלות לא יותר מדי גבוהה מפני שהמפעל כל כך יעיל. הסיבה היחידה שאין למוטבלים עבודה במפעל היא כי יש מעט ביקוש והרבה היצע.

        אז זהו, שלא. אליבא דסמי עופר המוני המובטלים החיים בדוקח לא מהווים ביקוש, כי אין להם כסף ("הון") כדי לקנות מהמפעל. אבל זה לא אומר שהם לא זקוקים למוצרים, ושהם לא רוצים אותם. הם רוצים לקנות את המוצרים אבל כדי שיהיה להם איך לקנות אותם הם צריכים מקור פרנסה ועבודה בעצמם. המובטלים שהיו רוצים לעבוד אחד בעבור השני מהווים גם "ביקוש" וגם "היצע", אבל תחת השוק לעולם לא יהיה חיבור בין הביקוש להיצע שיאפשר להם לעבוד אחד אצל השני מפני שאין בינהם תיאום.

        לסיכום הייתי רוצה לשאול שאלה כזו: האם אתה מכיר בכך שיתכנו מצבים בכלכלה (בלי קשר לשאלה האם המאה ה- 19 באירופה או כל מציאות מסויימת אחרת מהווה מצב כלכלי כזה), שבאותם המצבים פרטים עצמאיים הפועלים כל אחד באופן בלתי תלוי למקסם את רווחתם בעולם, לא יהיו מסוגלים לשפר את המצב הכלכלי למצב בו יהיה לכולם טוב יותר, למרות שכן אפשרי במחינה ריאלית מצב בו יהיה לכולם טוב יותר?
        כלומר יתכן שהמעבר בין מצב לא טוב (A) למצב טוב (B) לא מסוגל להתרחש כשכל פרט פועל בחוסר תיאום עם הפרטים האחרים אבל כן מסוגל להתרחש כשהם מתואמים בינהם בעזרת המדינה?

  4. perkepon הגיב:

    אני אענה על השאלה.

    כן, אני מאמין שיכול להיות שיפור כזה כתוצאה מגדילה ב"תיאום" (ממש לאו דווקא עקב התערבות מדינית!), כלומר, (כאמור אני ממשיך בסמנטיקה שלי) מקלה על היזמה. החסמים בפני היזמה המקדמת אותנו מA לB לא קשורים בהכרח לשאלה "האם הפרטים לא ממקסמים רווחים" אלא לשאלות הנוגעות לתנאים בהם השוק מגיב (מלחמה וסוף של מלחמה לדוגמה).

    אני לא מאמין שיש משהו מעבר מתואר מA לB שלא יכול לקרות בלי התערבות של מדינה כפי שאנחנו מכירים כיום.
    יכול להיות שמעבר כזה אינו אפשרי בלי התערבות של גוף פוליטי מסוג מסוים, שאחד מהגופים העונים על ההגדרה הזאת הוא מדינה. אבל מי אמר שארגון למטרת רווח לא יכול לקדם אותנו ככה טוב באותה מידה? או עיר מדינה? או קנטון? או קואופרטיב (כמו שראינו במונדרגון).

    הנחת הנחת יסוד שבדיוק עליה אני מערער. מוזר שלא שמת לב לזה.
    "תמיד יהיה מה לעשות עם כוח עבודה". באמת?

    הפוסט הבא בנושא יבהיר הרבה דברים.

    • ליר הגיב:

      בדוגמא שתיארתי לעיל, הקושי בביצוע המעבר בין A ל- B הוא (בין השאר) בכך שכדי להגדיל את הביקוש (ביקוש בהגדרת סמי עופר) יש להגדיל את השכר של המבקשים, וכדי לעשות זאת יש לאסור על פרטים למקסם רווחים לטווח הקצר ולהסכים לעבוד בשכר נמוך. המובטלים תמיד יסכימו לעבוד בשכר נמוך, והגוף הפוליטי היחיד שיכול לאסור עליהם למקסם רווחים לטווח הקצר הוא המדינה, שלה מוקנות סמכויות החקיקה. קואופרטיב לא יתאים, כי לפרטים לא יהיה אינטרס להצטרף אליו, וקנטון שיחוקק חוקים באיזור השיפוט שלו – כמוהו כמדינה.

      את הנחת היסוד הזו אני חושב שכבר הסברתי קודם: כל עוד יהיה שימוש בכוח עבודה לא מיומן (מוכרים בסופר, מוקדנים בשירות לקוחות..) תמיד יהיו צריכים בני אדם. העקרון היסודי של כל שיטת כלכלה באשר היא הוא שיתופיות (כן כן, גם של כלכלה קפיטליסטית): במקום שבן אדם אחד יספק בעצמו את כל צרכיו על ידי גידול מלפפונים ועגבניות בארוגתו, בניית בית בעצמו, והינדוס וייצור סמארטפונים בגראז' מאחורי הבית – כל בן אדם עובד בעבודה מסויימת, מתמקצע בה, נעזר בטכנולוגיה משוכללת שלא היה יכול להכניס בגראז' שלו, ונותן את תוצריו לאנשים אחרים המתמקצעים בעבודות אחרות בתמורה לתוצריהם שלהם. (ואמירה זו תקיפה גם כשמדובר בקניית ומכירת מוצרים בעזרת כסף שהוא מוצר ווירטואלי המאפשר לתווך בין מוצרים ממשיים).

      כל עוד לבני האדם יהיה משתלם יותר לעבוד בשותפות, אף אדם לא ישאר מיותר. אין סיבה שיהיו מיליוני מובטלים מפני שגם אותם מובטלים זקוקים לעגבניות, מלפפונים, דירה, וסמארטפון, וגם לאותם מובטלים יש יכולת לייצר את אותם הדברים. הם תמיד ירצו לעבוד אחד בעבור השני (או, לעבוד גם עבור הלא-מובטלים אך בתמורה לשכר הוגן שיכניס גם אותם לשוק ויאפשר גם להם לצרוך), ולכן אין שום סיבה שיהיו מובטלים.

  5. perkepon הגיב:

    אחרי הפוסט הבא בנושא אני חושב שתשובתי תובהר.

  6. פינגבאק: דנמרק – הזכות להעסיק, לפטר ולשבות | כלכלה חירות ואחווה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s