עסקים חברתיים – מבוא

בכמה מהפוסטים הבאים אני עומד להציג יוזמות עסקיות בשוק הפרטי שמטרותיהן או חלק ממטרותיהן המקוריות נותנות להן גוון חברתי. קיים אי סדר מוחלט בכל הנוגע להגדרות של אותן יוזמות עסקיות בעברית ועל כן אקדיש פוסט זה לעיסוק בהגדרות. כבונוס אביא לכם דוגמאות רבות ליוזמות כאלה.

אבחר לפתוח בהגדרה מאוד כוללנית – ארגון חברתי. ארגון חברתי יהיה שם כולל לכל גוף שמשהו במטרותיו אמור לשרת את החברה, בניגוד לעסק – שפועל כדי למקסם את רווחי בעליו.

בתוך קטגוריה זו חשוב להבדיל בין גופים יצרניים לגופים אחרים. קואופרטיבים צרכניים מסוימים, קומנות ולעתים תנועות יכולים בהחלט להיות בעלי יומרה חברתית, אך אינם מתבססים על כסף חיצוני או מנסים ליצור ערך לגוף חיצוני – ולכן אינם גופים יצרניים בפני עצמם.

אבחנה נוספת שחשוב מאוד לעשות היא האבחנה בין ארגון מבוסס תרומות (עמותות, תנועות מבוססות תרומות ואגודות מהוות דוגמאות טובות) – בין אם התרומות הן קבועות ומסודרות  ועובדות על בסיס חברות בארגון (כדוגמת התנועה לאיכות השלטון ), או על בסיס ייצרי חד פעמי ולא מחייב (האגודה למלחמה בסרטן ) – ובין ארגונים שמבוססים בעיקר על רווחים שהם עצמם יצרו קודם לכן (להלן מעתה עסקים חברתיים).

חשוב לציין ששני סוגי הגופים האלו יכולים להתבסס בהקמתם הראשונית על תרומות. ההבדל המהותי הוא שבעוד העסק החברתי מבוסס על רווחים שהוא עושה לאחר הקמתו – המלכ"רים מתבססים בעיקר על תרומות לאורך כל שנות הפעילות שלהן.

באנגלית נהוג להגדיר את הנושא אחרת. באנגלית נוהגים להגדיר את הקואופרטיב (cooperative) כהתאגדות וולנטרית של אנשים שיש ביניהם שותפות בתחומים חברתיים, כלכליים או תרבותיים. בתוך הגדרה זו נכללים הקואופרטיבים היצרניים (חברות פרטיות בהן העובדים הם בעלי המניות) הקואופרטיבים הצרכניים (שותפות של אנשים אשר רוכשים מוצר או מוצרים ביחד כדי להוזיל את מחירי הקנייה) והקומונות (קבוצה של אנשים אשר בדרך כלל מחזיקים ברעיונות משותפים, בעלי אחווה ואחראיות כלכלית הדדית).

אנו לא נשתמש בהגדרה זו כאן משלוש סיבות. ראשית מאחר והגדרה זו מפספסת גופים חברתיים הקמים על בסיס יוזמה של אדם אחד שאינם מחלקים את רווחיהם כקואופרטיב ומצליחים לשנות את פני הכלכלה באופן ניכר. שנית מאחר ולתפיסתי תחום האחראיות הקהילתית (שבא לידי ביטוי ברעיון הקומונה וברעיון הקיבוץ) צריך להיות מופרד מהתחום העסקי (אקדיש פוסט מיוחד לנימוק עמדה זו). ולבסוף – מאחר ולא כל קואופרטיב הוא בעל יומרות חברתיות רחבות.*

אנו נגדיר עסק חברתי ככל עסק שמשהו באופן בו הוא מורכב נעשה במכוון כדי להשיג מטרות חברתיות שעסק רגיל לא מנסה להשיג. הדבר יכול להתבטא במספר חלקים, או בשילוב כלשהו ביניהם:

  1. השוק אליו העסק פונה: יזמים עסקיים "רגילים" נוהגים לחפש שוק לעסק שלהם לפי שאלת הרווחיות בעיקר. יזמים עסקיים חברתיים יכולים לחפש שווקים שמשרתים מטרה או רעיון חברתי כלשהו. הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות לדוגמא, בחר בתחום האנרגיות המתחדשות מתוך שאיפה לשיפור איכות הסביבה. מוחמד יונוס לא בחר להלוות את כספו לאנשים מהעניים בעולם מתוך תקווה לרווחים – אלא מתוך רצון לשקם ולשפר את מצבם **.
  2. העובדים שהעסק מעסיק: העסק בוחר להעסיק אנשים מסוימים ולא אנשים אחרים מסיבות הקשורות לתפיסה חברתית מסוימת. פרוייקט "סיפור חוזר" *** בוחר לספק הזדמנות תעסוקתית לנפגעי נפש לא מתוך מחשבה על השאלה כיצד למקסם רווחים, אלא מתוך רצון לעזור להם לקיים חיים רגילים ****. הקואופרטיב "שומעים חזק" לא במקרה בוחר להעסיק רק את בוגרי תנועת השומר הצעיר, זה נעשה כחלק מתפיסה רחבה יותר.
  3. ניהול רווחי העסק: יש המאמינים שהרווחים על ייצור צריכים להתחלק באופן יותר שיויוני, בין עובדים ובעלי הון, או להתחלק בין בעלי הון רבים, כך שהעושר, ההון והכוח הטמון בהם יהיה מפוזר באופן יותר שוויוני בין האוכלוסייה. חברת האוטובוסים "אגד" לדוגמא, קמה כקואופרטיב, ומחלקת עד היום ליושב הראש שלה, את אותו השכר אותו שהיא משלמת גם לאחרון הנהגים*. בנק הפועלים הוקם במקור על מנת לשרת את מעמד הפועלים, ולכן היה שייך להסתדרות העובדים הכללית, ולא לאף אדם פרטי. ניתן לראות בבנק הפועלים גם דוגמא לסעיף הראשון שכן במקור גם נועד להיות מפתח להלוואת כסף להקמת קואופרטיבים.

בהמשך אסקור דוגמאות ויישומים של העסקים החברתיים (בהגדרה האחרונה שנתתי) שעבדו בעולם כולו. אנסה לתאר את המטרות שלהן, השיטות שלהן ואת הישגיהם בפועל.

___________________________________________________________________________

* אגד היא דוגמה מעניינת ובעייתית לקואופרטיב שכיום ללא ספק אינו פועל כעסק חברתי.

בנוגע לשכר: אני מניח שבאתרם של אגד בקישור שאני מביא לכם הם לא מתייחסים לנהגים השכירים באגד. נכון ל2008 הנהג החבר הרוויח 18,000 בחודש נטו. בימים אלו נהגת באגד שעובדת ימים כלילות מקבלת 9500 בחודש. על כך כותב טוקבקיסט אנונימי שטוען להיות נהג שכיר לשעבר:

"נהג שכיר באגד מרוויח כ-25 שח לשעה ברוטו בנוסף יש לו על זה פרמיות שיכולות להביא לו בערך כעוד 1200 שח בחודש ברוטו בקיצור נהג שכיר שעובד כ-290 שעות עבודה חודשיות יכול להגיע לסדר גודל של 6800-7000 שח נטו אבל קחו בחשבון עבור 300 שעות חודשיות מבינים איזה עבדות זו?".

לכן אין לקרוא לאגד כיום עסק חברתי – למרות שהיזמה לחלק את הרווחים לעבדים עצמם ולא למנהל מרכזי משקפת את התפיסה החברתית של התקופה. כיום סביר להניח כי אגד פועלת למען מקסום רווחי בעלי המניות שלה (שהם פחות מחצי מהעובדים).

לא פלא שכיום אף אחד לא מכיר את המשפט "חברים יש רק באגד".

באופן כללי אנסה להיות אובייקטיבי כמה שאפשר בסיקור שאערוך – ולכן אציג גם ביקורות המופנות כלפי גופים או שיטות אותן אציג.

** מוחמד יונוס הבין את הצורך בבנק חברתי כאשר גילה שאחד הכפרים העניים ביותר בבנגלדש נמצא בחובות למלווה מקומי. על כך כתב:

"את הסכום השווה ל27 דולר החזרתי לעסקן ההלוואות מכיסי כדי לחלץ את קרבנותיו מלפיתת החנק שלו. ההתרגשות העצומה שעוררה פעולה קטנה זו בקרב תושבי הכפר האיצה בי להמשיך. אם יכולתי לשמח רבים כל כך בסכום זעיר כל כך, מדוע לא לעשות הרבה יותר? וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות מאז ועד עצם היום הזה". (מוחמד יונוס – "עולם ללא עוני" 2009).

*** ניתן לקנות מ"סיפור חוזר" את ספרו של מוחמד יונוס "עולם ללא עוני".

**** מעורר השראה לראות את חזון עמותת "שכולו טוב". עמותה שמקימה פרויקטים שאינם מתבססים על תרומות ומתיימרת להיות תחרותית ולמעשה בכך לספק פתרון בטוח ויציב לטווח ארוך מתוך תפיסה של החולים כיצרנים ולא כנזקקים. כל זאת אפילו ללא הסתמכות על מתנדבים.

לסיום אמליץ לכם לקרוא את ההגדרה של ארגון אשוקה  ליזם חברתי. יש לציין שלא כל המיזמים החברתיים שנוצרים מהפעילות הפורייה של הארגון הגדול הזה מתפקדים כעסק חברתי כמו שהוצג כאן – אך ההגדרה שלהם מעניינת, חיה ומרגשת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על עסקים חברתיים – מבוא

  1. ליר הגיב:

    אני לא מספיק מתמצא באגד, אך להערכתי הסיבה לכך שפסקה מלהיות "עסק חברתי" קשורה רבות לכך שהפלטפורמות המשפטיות לחברות/עסקים/ארגונים הן כאלה המקשות מאוד על "עסקים חברתיים" ונוטות לכוון אותם או להיות "עסקים רגילים" או להיות מוסדות צדקה.

    המודל של "חברה ציבורית" בשיטת המניות והדבידנדים, בעייתי כשמדובר בקואופרטיב בר קיימא: לכאורה, יכל כל עובד מהעובדים שהתאגדו בקואופרטיב לקבל מנייה שווה, וכך יחולקו הרווחים באופן שווה. אולם מה קורה כשנכנס עובד חדש? ברור שאי אפשר להעניק לכל עובד חדש מנייה. מה יקרה אם עובד בא לעבוד לשנה, ועוזב/מפוטר? לא ניתן יהיה לשלול את המנייה שלו, זה יהיה לא חוקי. מנגד אי אפשר לחיות עם פערים כה גדולים בין נהג למשנהו רק מפני שהאחד היה מהראשונים, והשני הגיע לחברה שנתיים אחריו. אז מגיעים בסוף לפתרון צולע שעם הוותק הנהג זוכה להיות "חבר אגד" עם כל הזכויות.

    לו היה מעמד משפטי מתאים, לחברה בה הרווח לעובדיה-בעליה לא מגיע כדיבידנד ומנגד גם לא כשכר של עובד שכיר רגיל, אלא משהו באמצע – "מניה" שפוקעת עם עזיבת החברה, ומתקבלת עם ההצטרפות עליה – אני מאמין שלאגד היה סיכוי טוב בהרבה להיות "עסק חברתי".

    אבל,כדי שתיהיה תשתית משפטית כזו, המדינה צריכה לרצות עסקים חברתיים בינתיים היא רוצה שיהיו רק (מעט) טייקונים ולצדם (הרבה) בתי תמחוי.

  2. perkepon הגיב:

    התשתית המשפטית, המס, התקנות וההגבלים בישראל, כולם בנויים באופן שמקשה על העסק הקטן.

    בלי קשר, אני חושש שבמקרה של אגד פשוט היה רצון לאפשר למיעוט של אנשים חברות בעיקר מתוך רצון לשמר את ההון אצל החברים בקואופרטיב – ולא בשל סיבות חיצוניות. מאז ומתמיד בניגוד למערכות של שוק חופשי, כל מערכת שיתופית מתקשה לצרף אליה אנשים חדשים. (שכן, כאשר אתה מנהל חברה פרטית, האמון שאתה נדרש לתת באדם שאתה מעסיק הוא מוגבל – וכאשר אתה מצרף אדם לקיבוץ או בעלות על עסק, אתה צריך לתת בו אמון רב.) בנוסף אני נוטה להאמין שאם באגד היו רוצים לצרף אנשים חדשים היו מנסים ליצור מעמד של "חבר חלקי" שמקבל בונוסים, במקום מעמד שכיר כפי שתואר.

    • ליר הגיב:

      אני מסכים לחלוטין עם כך שקיימת נטייה בקרב הוותיקים והראשונים שיוזמים שותפות, להגדיר אותה כשלהם ולהתייחס לעובדים חדשים באותו האופן שבעלים פרטי יחיד מתיחס לעובדיו השכירים. יחד עם זאת אני חושב שבארגון דינמי ומתפתח, שבאופן שוטף מגיעים אליו עובדים חדשים (וגם עובדים ישנים עוברים למקומות עבודה חדשים, או יוצאים לפנסיה), יש כוחות נגדיים. גם כוחות "אידאליסטיים", אך לא רק: כשכל הרצף מלאה ומעובה, בין הוותיקים ביותר לחדשים ביותר, אז מי שנוטן את הטון הם לאו דווקא קומץ וותיקים, אלא גם המאסות הגדולות של העובדים שהגיעו לפני 5-8 שנים, "דרג הביניים" אם תרצה, שקרוב יותר תודעתית וחומרית למקום בו נמצאים העובדים המצטרפים אך עתה.

      אומנם לא הכל נובע מכך, אך עדיין לעובדה שהתשתית המשפטית לוקה בחסר ואינה מציעה אף פורמט ראוי ל"עסק חברתי", יש השפעה על מידת הסבירות שיוזמה להקמת עסק חברתי תמשיך או לא תמשיך להתמיד ברעיון זה.

      אני ממש לא בטוח מה היה קורה לו אגד מלחתכילה היה נולד בתור "חברה ללא רווחים" (בהעדר שם מוצלח מזה, ולהבדיל מ"מוסד ללא כוונת רווח"), כזו שכל ההכנסות שלה הולכות לשני דברים בלבד: משכורות, והשקעות (בפיתוח החברה וכו'). בלי דבידנדים ובלי רווח השייך לחברה – רק רווח השייך לעובדים. סביר, כמו בכל ארגון, שהוותק בארגון היה מתבטא בצורה מסויימת במשכורת. אך האם אתה מאמין שהייתה נוצרת הפרדה חדה כמו ההפרדה שיש היום בין "חברים" ל"לא חברים"? אין מניעה שגם ללא הגדרה משפטית פורמלית של "חברות" או "בעלות/שותפות", החברה תוכל אם רצונה בכך לחלק את העובדים לשני סוגים ולהעניק לכל סוג תנאים שונים משמעותית. אך האם סביר בעיניך שחברה כזו הייתה עושה כן? אפילו אם היו בה בדיוק אותם "חמדנים"?

      • perkepon הגיב:

        אתה שואל שאלות טובות – כלומר שאלות קשות שאני לא מצליח להשיב עליהן.

        אני מניח שאם התשתית המשפטית לעסקים חברתיים הייתה נוחה יותר אז יותר סביר שאגד היה מתפתח ממודל של קואופרטיב המשרת את חבריו, לקואופרטיב שמשרת את עובדיו ומאפשר הצטרפות חדשה.

        במצב כזה אמליץ לך לזכור שהתשתית המשפטית הכי נוחה להקמת כל סוג של גוף היא היעדר איסורים המובנים בתשתית מלכתחילה. ככל שהמערכת פשוטה יותר וכללית יותר – היא יכולה להכיל בתוכה יותר גופים מסוגים שונים.

        אני מניח שלוותק בכל זאת הייתה משמעות. אני לא חושב שזה דווקא נעשה בשל "חמדנות" כמו בשל חשש. קרנות הפנסיה של כל הקואופרטיבים הרבה פעמים מבוססות על הנכס שהקואופרטיב מחזיק. צעירים יכולים למצוא עבודה אחרת, אך נהגים בוגרים כבר מתחילים לראות את סוף הקריירה מגיע, והם צריכים לחשוב איך הם דואגים לעצמם לפנסיה – ולכן מתחילים לחתור למקסם את חלקם בנכסים.

      • ליר הגיב:

        יש משהו בהחלט קוסם ברעיון לבטל את ההגבלות המשפטיות שמאלצות ארגון לבחור בצומת בין אפשרויות מובנות שאף אחת לא מתאימה לו מאה אחוז, ולאפשר לו לעצב לעצמו את דרכו. אך כיוון שהארגון הוא לא בועה, ויש קשר בינו לבין ארגונים אחרים שעשויים להסתמך עליו ולהיות תלויים בו, ויש קשר בינו לבין המדינה שמנהיגה מדיוניות מס (כדי שבין השאר יהיו לה לתקציבים לבנות תשתיות לאומיות בהן משתמש הארגון לטובתו), צריך להגדיר איך בדיוק ילקח המס.

        במציאות, גם מתוך שיקולים ערכיים וגם משיקולים מאקרו כלכליים, יש למשל הפרדה בין המס על דיבידנד לבין מס החברות: על רווחים של חברה לוקחים מס מופחת, ואז הם נכנסים לקופת החברה ומשמשים אותה לכל מה שתבחר. אם היא תבחר להשקיע אותם בפתיחת סניפים נוספים ובהשקעה בציוד – היא לא תשלם עליהם מס נוסף (מעבר למס המופחת שכבר שילמה). זאת במטרה לעודד פיתוח. מנגד, אם הם ירצו להעביר את רווחי החברה לקחלוקת דיבידנד לבעליה – הם ישלמו מס נוסף על שיעור המס המופחת הראשוני.

        איך ניתן לשמר מנגנונים כמו זה, בלי להגדיר משפטית מהי הכנסה של חברה, מהם תקציבי פיתוח והשקעה שלה, מהם דיבידנדים ומהם משכורות לשכירים? ואיך ניתן בלי הגבלות משפטיות להתמודד עם סכמות פירמידה והונאות למיניהן, כמו למשל בעל שליטה שמחליט לקנות ציוד רק מחברה מסויימת אחרת הנמצאת בבעלותו על אף היותה גרועה מהמתחרות?

        אם יש איזשהו מנגנון שאתה מכיר המשיג את כל אלו מבלי להגביל ולהגדיר משפטית, אשמח מאוד לשמוע עליו.

  3. perkepon הגיב:

    אחזור אליך עם תשובה בפוסט העוסק בהסבר וניתוח מעמיק מה הופך את המס הישראלי למסובך מהמס בשוודיה (או מדינה אחרת הנמצאת בחוד החנית של החופש הכלכלי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s